מחצית השקל על אורח חיים תקה:ג

(ס"ק ג) יש להקל כו' ולטעמיה אזיל. שסובר כהרמב"ן. ר"ל הרב"י ס"ל דלהרמב"ן ולטעמיה אפי' עומדת לחליבה שרי. וכן מוכח מדברי הרב"י ממ"ש והביא דברי הר"ן שכ' בפ"ק דביצה הבאתיו לעיל דמוקי האי דחולב עז כו' דוקא בעומדת לאכילה כ' ע"ז הרב"י וז"ל אע"פ שבפרק חבית כ' הר"ן בשם הרמב"ן שאין מוקצה מחמת אסור הבא מעצמו כו' (כמו שכתבתי לעיל לשונו) כבר כ' בפ"ק דביצה שאותו דרך שכ' שם דבעז העומדת לאכילה עסקינן הוא עיק' עכ"ל הרב"י. מוכח מזה דס"ל להרב"י דלטעם הרמב"ן אפי' עז העומדת לחליבה מותר ויש מחלוקת בזה בין הר"ן ורמב"ן. לכן כתב הרב"י פה ע"ד תשו' רשב"א דלטעמיהי אזיל. דהרשב"א פ' חבית ס"ל כהרמב"ן. משום דס"ל להרב"י מדסתם הרשב"א משמע דמיירי אפי' בעומדת לחליבה ואפי' הכי כתב רשב"א דאפי' ישראל מותר לחלוב לאכלן. ע"כ משום דס"ל כהרמב"ן כנ"ל. וצ"ע דמה ענין זה לרמב"ן. דע"כ רשב"א מיירי בעומדת לאכילה. והיינו משום דס"ל למ"א דאין שום פוסק בעולם דמתיד בעומדת לחליבה וכמו שיתבאר. וא"כ ע"כ צ"ל אע"ג דהרשב"א כתב סתם מ"מ סתמא כפירושו דמיירי דוקא בעומדת לאכילה:

אי נמי בבהמת נכרי כו' וכמ"ש הלבוש. ר"ל לדעת הלבוש דס"ל דגם נולד מותר בשל גוי. אבל לפי מ"ש מ"א לקמן דנולד גם בשל גוי איכא הא ליתא דהא האי חלב מעז שעומד לחליבה נולד הוא:

ורמב"ן לא התיר אלא בעומדת לאכילה. וכ"כ הר"ן דיש פ"ק דביצה כצ"ל. (דלא כמו שראיתי הוגה בדפוס שלא כדת) ור"ל דהרמב"ן לא התיר אלא בעומדת לאכילה. גס לפי טעם הרמב"ן וכאשר יתבאר וב"כ הר"ן להדיא בפ"ק דביצה לפי טעמו של הר"ן דמיירי דוק' בעומדת לאכיל' ולדינא אין חילוק בין טעם הר"ן לטעם הרמב"ן דלא כמ"ש הרב"י על דברי הר"ן כמ"ש לעיל וכוונת מ"א דע"כ הרמב"ן לא התיר אלא בעומדת לאכילה. דהא הרמב"ן לא חילק אלא באיסור הבא ממילא. אבל אי דחי' בידים מודה דאסור וכמבואר ברמב"ן ואם היתה העז עומדת לחליב' הרי דחה העז בידים והוי כאלו דחה גם החלב בירים. וכן מבואר להדיא רפ"ק דביצה דפריך אי בעומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש נולד הוא. וא"כ ס"ל להש"ס כיון דהתרנגולת עומדת לגדל ביצים הוי דחי' בידים בין לתרנגולת ובין לביצתה דאי לא ת"ה לא פריך מידי (וא"ל דס"ל מאי שעומדת האם לגדל ביצים מ"מ עי"ז ביצתה לא הוי דחי' בידים. אלא דמוקי לה בעומדת לג"ב והבצים לגדל האפרוחים וכדעת הרז"ה פ"ק דביצה וכן דעת הכלבו משא"כ בעז לחלב' כיון דאין החלב עומד לעשות גבינות לא הוי החלב דחיה בידים. ז"א דלא הוזכר שיטת הרז"ה בדמב"ן והדז"ה יחיד בדבר. וכן נראה ממ"ש הר"ן ריש פ"ק דבינה דמקשה מהאי דשבת דעלמא תשתרי אהאי דתרנגולת העומדת לג"ב וכן נראה מדברי רמב"ן שהביא הר"ן פרק חבית. ע"כ ס"ל דתרנגולת העומדת לג"ב הוא כפשוט' שאין הביצים עומדים לגדל אפרוחים). א"כ ע"כ מודה רמב"ן דאם העז עומדת לתליב' דאסור אפי' תוך אוכלין. וכדעת הר"ן וכל הפוסקים. וא"כ ליכא מאן דשרי בעומדת לחליבה. וע"כ גם רשב"א מיירי דוקא בעומדת לאכילה. וא"כ מה שכתב הרב"י דהדשב"א לטעמיה אזיל דס"ל כהרמב"ן. אינו ענין זה לזה לדעת מ"א. דרמב"ן לא כתב כ"א להתיר לחלוב תוך אוכלים אפי' בשבת. וזה גם דעת יתר פוסקים כנ"ל:

וצ"ע כו' אף הג"א מודה כו' דהרב"י הביא הג"א בפ"ק דביצה וז"ל אם חולב גוי וישראל רואהו (שלא יאסר מחשש חלב טמא) והביאו לישראל דורון בי"ט ראשון בשני י"ט של גליות מותר לערב כו' וכ' ע"ז הרב"י ז"ל נראה מדבריו דבו ביום אסור. אבל הרשב"א כתב בתשובה כו' והיא תשוב' רשב"א שהוב' פה בש"ע בהגה ובמ"א. וס"ל להרב"י דהרשב"א והג"א חולקים דרשב"א מתיר אפי' בו ביום. וכתב ע"ז בד"מ ואפשר דבעומדת לאכילה אף הג"א מודה דשרי עכ"ל:

ולכאורה הכונה דע"כ אין הג"א חולק על הרשב"א. אלא בעומדת לחליבה אבל באמת אם עומדת לאכילה גם הג"א מודה דשרי וע"ז כתב מ"א דע"כ ז"א. ואין הכונה של מ"א דע"כ הג"א אוסר אפי' עומדת לאכילה. דהא כתב בהג"א והביאו דורון לישראל בי"ט א' א"כ ע"כ הבהמה היא של גוי. וא"כ אפי' עומדת לחליבה דינו כעומדת לאכילה. דהא של גוי א"צ הכן. אין זה קושי' דהא מ"א גיפי' חולק על הלבוש. וס"ל דניהו דאין מוקצה בשל גוי וא"צ הכן אבל נולד גם בשל גוי אסור. ואי עומדת לחליב' ה"ל נולד אלא הכי קשיא ליה דמשמע מלשון ד"מ דמודה הג"א לרשב"א בעומדת לאכילה משמע דלא פליג הג"א על הרשב"א אלא בעומדת לחליב'. משמע דס"ל דהרשב"א מתיר אפי' עומדת לחליבה וכדס"ל להרב"י וכנ"ל ובאמת ז"א דגם רשב"א גופיה אינו מתיר אלא בעומדת לאכילה. וכמ"ש מ"א לפני זה:

וצ"ל כו' ולכן כתב בש"ע נהגו בו איסור. דהא דברי הגהת רמ"א קאי ע"ד המחבר. והמחבר ע"כ מיירי בעומרת לאכילה וכמבואר בדבריו. וע"ז כ' ונכרי כו' איך נהגו בו איסור משמע אפי' עומדת לאכילה נהגו איסו' והו' מדברי הג"א הנ"ל וע"כ חזר בו רמ"א:

ומ"ש הלבוש כו' דהלבוש הביא דברי רשב"א הנ"ל דאם חלב גוי תוך קררה ריקנית מותר. ולא העתיק טעמו של הרשב"א דישראל גופי' מותר לחלוב לאוכלין. אלא נתן טעם וז"ל שאין שייך מוקצה ונולד בשל גוי (רצה לומר דהא לתוך קדרה ריקנית איסורו דמעיקרא אוכל והשתא משקה והוי נולד וכמו שכתב מ"א ס"ק ב' ובשל גוי ליכא משום מוקצה ונולד) כמו ביצה וחלב. כמ"ש סי' תקי"ג דאית' שם גוי שהביא ביצים בי"ט א' של גליות ומסל"ת שנולדו מאתמול מותר לסמוך עליו. דמסל"ת נאמן באיסור דרבנן:

ות"ל בלא"ה הא בשל גוי ליכא משום נולד. אאע"כ ניהו דמוקצה ליכא בשל גוי דדעתו על הכל והו' בידו משא"כ נולד דלא היה בעולם מאי מהני דעתו של גוי ואין חילוק בנולד בין גוי לישראל. וה"ה חלב דהוי נולד דאסור בשל גוי וכן מוכח לקמן סי' תקי"ז:

אולם לא הבנתי דאיה זו דאטו ביצה לדידן אסור משום נולד דהא אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה ביצת' אסור לדידן. דקי"ל כרבה דיש ביצה דבי"ט שאחר השבת אסור מן התורה משום הכנה. וי"ט דעלמא אסו' מדרבנן דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט שאחר השבת. וא"כ אין ראיה מהאי דביצה דבסעי' תקי"ג ותקי"ז. וע"ל סי' שכ"ה סעיף. ד':

אבל ביש"ש כו' דהא אף בביצה כו' ר"ל דפשטות לשונו משמע דלא התיר מהרי"ל כ"א ביום שני אבל באותו יום אסור וכמ"ש ד"מ וא"כ למה הוצרך לטעם דאין לדמותו לביצה. משמע אע"ג דביצה אסורה הכא קיל מיניה ושרי הא גם ביצה שנולדה בראשון מותר בי"ט שני של גליות:

ולכן כת' דאף ב"ב שנחלב שרי כו'. ר"ל דברי מהרי"ל לצדדים אמורים אם נחלבה בשבת שלפניו לא הותרה בשבת משום משקין שזבו. וא"כ גם ביום א' שהוא י"ט א ג"כ אסורה משום הכנה דהוי כאלו שבת הכינה לי"ט ולא הותרה אלא ביום שני שהוא י"ט שני ולזה א"צ לחלק בין חלב לביצה דגם ביצה כה"ג מותר. אבל נחלבה בי"ט מותרת אפי בו ביום ובזה קול מביצה דאסורה עכ"פ בו ביום ובזה צריך לחלק דאין לדמותו לביצה כו'. וע"ז סיים יש"ש ועוד הוסי' טעם להתירו אפי' בו ביום דהרי בה"ג מתיר סחיטה כו' וא"כ ל"ל בי"ט משום משקין שזבו. וניהו דלא קי"ל כבה"ג מ"מ אם נעשה ממילא כו'. ובמהרי"ל משמע כו' דדוחק לומ' דלצדדים קתני:

סתרי אהדדי דהא לפי' פי' של יש"ש כוונת מהרי"ל להתי' החלב אפי' בו ביום. ואייתי מהרי"ל ראיה מדברי הג"א בשם א"ז להתיר דאין לדמותו לביצה משום נולד. וגם ליכא משום משקין שזבו והא אדרבא בהג"א בשם א"ז כאשר הגרסא לפנינו אדרבא אוסרו. וכמ"ש רמ"א בהגה פה משמו. אולם המעיין ביש"ש ריש ביצ' יראה שהרגיש בזה וכתב וז"ל אכן בהג"א ריש ביצה כ' לאיסור בשם א"ז. ועיינתי בא"ז גדול שהאריך לאסור. ואולי ט"ס הוא ובספר אחר מצא להתי' עכ"ל יש"ש:

ול"נ דברי מהרי"ל כפשטן ר"ל דבק נחלב בשבת שלפניו ובין נחלב בי"ט ראשון לא הותרה אלא בי"ט שני. אבל בו ביום אסור:

ומה שהוכרח מהרי"ל להביא דברי הג"א מא"ז שכ' דאין לרמותו לביצה. הא גם ביצה מותרת בי"ט שני. על זה כתב מ"א משום דקי"ל דנכרי שצר כו':

ואמר הטעם דאי' בהג"א מא"ז כו' ובאמת אין הג"ה מא"ז מיירי כלל מענין שמדבר בו מהרי"ל (ואנחנו לא נדע על מאי קאי דברי הג"א מא"ז)ולא הביא דברי הג"א מא"ז כ"א ללמוד מדבריו שמותר לומר לגוי לחלוב משום צער בעל חיים וכמ"ש לעיל סי' ש"ה. וכיון דאין זה מבוא' להדי' בש"ס הוצרך להביא ראיה לזה מדברי הג"א מא"ז. וא"כ ל"ל שמא יאמר לגוי דהא באמת מותר לומר לגוי:

וא"כ אין היתר כו' דהא יסוד ההית' של יש"ש בנוי על דברי מהרי"ל. ולפי דעת מ"א גם מהרי"ל אוסר בו ביום:

לכן נ"ל כו' ולכן כו' וחולב לתוך אוכלים כו' והיינו כמ"ש המחב' שבא החלב לתקן האוכלים או שיש בו פרורים והחלב נבלע כו' וכ' הט"ז ריש סי' זה דאז אפי' החלב שלא נבלע בפרורים גם כן מותר וצריך פרורים מרובים ולא הות' משום פרוסה אחת לחלוב חלב הרבה. ועכ"פ בעי' שיבלע חלב מרובה תוך האוכל וקורא תגר על מנהג ההמון. ועכ"פ צריך לאכול האוכלים בו ביום:

ואם אינה כו' בפלוגתא שכ' סי' תצ"ה:

והיינו אי קי"ל מוקצה מותר בי"ט דלדידי' אפי' עומרת לחליבה מותר. כמ"ש מ"א בס"ק א' דא"כ שחיט לה ואכיל כל מה דבגווה:

ובבהמת נכרי אפי' כו' מות' לחליב לאוכלים כיון דבשל גוי ליכא מוקצה. וא"כ אפי' החלב ממנה מות' וכסברת מ"א ס"ק א' דא"ב שחיט לה כו':

אבל לחלוב תוך קדרה ריקני' אסור לכ"ע. ר"ל אפי' בבהמת גוי דניהו דמוקצה ליכא בשל גוי מ"מ נולר איכא דלא כלבוש כנ"ל. ולתוך קדרה ריקנית הוי נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה וכמ"ש ס"ק ב' ולזה לא מהני אי בעי שחיט כו' ולכן אפי' עומדת לאכילה אסור:

ואם נכרי כו' ריקנית אסור בו ביום. כמ"ש רמ"א בשם הג"א דלא כרשב"א:

ואם נחלב בשבת כו' אסור כמ"ש מ"א סימן ש"ה ס"ק י"ב בשם הרמב"ם וז"ל כיון דהבהמה אינו ראוי לאכילה (משום איסור שחיטה) הוי מוקצה עכ"ל שם. וגם י"ל משום משקין שזבו. גם איכא לצרף בשבת סברת ר"ח שהביא מ"א בס"ק ב'. וא"כ בי"ט א' שאחריו אסור משום הכנה וכנ"ל:

מצטער כו' בי"ט כו' אבל בשבת אסור אא"כ גונח וכדלעיל סי' שכ"ח:

דהא בריש ביצה כו' דהא אפי' ביצה העומדת לאכילה אוסר רבי יצחק משום גזרה אטו משקין שזבו. ואף להחולקים על ר"י היינו משום דביצה לא דמו למשקין שזבו. אבל משקין שזבו גופייהו ליכא מאן דמתיר. כ"ש לסחוט לכתחלה דאסור גם ביום טוב: