מחצית השקל על אורח חיים תעג:ג

(ס"ק ג) ואין כו' משמע דס"ל דאסור כו' מדכתב אבל כל השנה נראה כו' מדהצריך ליתן טעם אם נוטל קודם קידוש משמע דעדיף טפי אם נוטל אחר קידוש ובסי' רע"א יש מחלוקת הפוסקים בזה:

והטעם מפרש בגמ' כו' קיצר מאוד בזה טעמיה דב"ש דס"ל אסור לשמש בכלי שאחוריו טמא אף על גב שתוכו טהור. מטעם המבואר שם. לכן ס"ל דצריך ליטול קודם מזיגה. דאם ימזוג תחלה שמא יפלו ניצוצות בשעת מזיגה על אחורי כוס ויקבלו אותן משקין טומאה מן הידים שהן טמאות קודם נטילה והן שניות ויהיו המשקין ראשונים. דכל הפוסל התרומה דהיינו שני מטמ' משקין להיות תחלה ויטמאו אח"כ המשקין את אחורי כלי אע"ג דכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מ"מ דרבנן כלי מקבל טומאה ממשקין טמאים אף שאין המשקין רק ראשונים לכן יטול ידיו תחלה ויהיו טהורים וב"ה ס"ל מותר לשמש בכלי שאחוריו טמאים ולכן צריך למזוג תחלה. דאם יטול ידיו תחלה שמא בשעת מזיגה לא יהיו ידיו נגובים עד שיהיו מים עליהם טופח על מנת להטפיח. ושמא הכלי יהיה אחוריו טמאים ויקבלו המשקין שעל ידיו טומאה מאחורי כלי ויחזרו ויטמאו הידים. ועוד אפי' לדברי ב"ש מ"מ ס"ל לב"ה אפי' אם אסור לשמש בכלי שאחוריו טמאים עדיף למזוג תחלה שלא יהיה המזיג' הפסק בין נטילה להמוציא עכת"ד הגמ':

לכן נ"ל כו' ר"ל דאין כוונת מהרי"ל כמו שהבין הד"מ דז"ל מהרי"ל הובא בס' א"ר דאי נוטל קודם קידוש אז נראה דהלכה כב"ש דנוטל ידיו ואח"כ מקדש עכ"ל. א"כ אין כוונת מהרי"ל דב"ש ס"ל דצריך ליטול קודם קידוש. אלא דב"ש ע"כ ס"ל דאין לחוש במה שמפסיק בין נטילה להמוציא. דאל"כ היה מודה לב"ה דימזוג תחלה דחשש' ב"ש משום טומאת אחורי כלי אינו אלא חשש בעלמא וההפסק הוא ודאי א"ו דב"ש ס"ל אפי' מפסיק בין נטילה להמוציא ל"ל בה אבל אנן קי"ל כב"ה דאסור להפסיק בין נטילה להמוציא ואף על פי כן כל השנה מי שנוטל קודם קידוש ליכא משום הפסק דקידוש לא הוי הפסק כ"ה דוקא מזיגה הוי הפסק כמ"ש התוספות הביאו מ"א ר"ס קס"ו דהיו מוזגים בחמין. וצריך דקדוק שלא יחסיר או יותיר מים ע"ש אבל פסח דאיכא הפסק גדול בין נטילה להמוציא באמירת הגדה. ודאי הוי הפסק כמו מזיגה. ואע"ג דמיד אחר הקידוש צריך נטילה לטיבול. ויעלה נטילה שקודם קידוש לצורך הטיבול. מ"מ העולם לא יעלו על דעתם שנוטל לצורך טיבול כיון דכל השנה אין נוהגים ליטול לדבר שטבולו במשקה. ויטעו שנוטל לצורך המוציא וזה הוי הפסק כמו מזיגה ויסברו העולם דס"ל כב"ש דלא חיישינן להפסק כן הוא כוונת מהרי"ל לפ"ד מ"א ומה שסיים מ"א וכ"ע מודה בזה. היינו אפילו לב"ש דס"ל דמזיגה לא הוי הפסק מ"מ מודה דהגדה והלל הוי הפסק. ומ"ש מהרי"ל דאז נראה דהלכה כב"ש אע"ג דכה"ג גם לב"ש הוי הפסק י"ל דגם בזה יטעו העולה דהפסק דהגדה אינו כ"א כהפסקת המזיגה וכמו דמזיגה לא הוי הפסק לב"ש ה"ה ההגדה:

ורש"ל כו' קודם קידוש שלא לשנות מכל השנה:

והב"ח כ' דמ"מ יטול שנית לטיבול דס"ל דקידוש הוי הפסק בשלמ' בין נטילה להמוציא ל"מ קידוש הפסק כיון דהקידוש צריך לסעודה דאין קידוש אלא במקום סעודה כחדא חשיבי משא"כ הטיבול אין בו צורך לקידוש הוי הקידוש הפסק:

וא"כ מחזי כסתרי לכן אי נוטל קודם קידוש אינו ניכר שנוטל לצורך טיבול כ"א כמו שעושה כל השנה שנוטל קודם קידוש אע"ג דרואה אח"כ שנוטל שנית להמוציא. מ"מ אינו נראה כל כך להדיא ועיין בט"ז ס"ק ו' ובח"י: