מחצית השקל על אורח חיים תנא:לא

(ס"ק לא) מדוכה כו'. דסגי בהגעל' וכמ"ש סעיף ך"ב דפסק שם דגם בית שאור וחרוסת סגי בהגעלה:

וכ' הב"ח מדוכות שלנו ר"ל שאין דכין בתוכו בשמים עם פרורי לחם ניהו דליבון א"צ מ"מ הגעלה בעי דאדרבה אין ללבנם:

ומשום חומר' דחמץ ידוך הבשמים קודם פסח והיינו לאחר הגעלה:

כמ"ש סך"א גבי חביות ור"ל דהרב"י הביא הג"ה שכ' בשם רבינו אפרים דחבית שכר א"צ הגעלה דהוי נ"ט בר נ"ט דהשכר גופי' לאו חמץ גמור הוא אלא ע"י תערובות עכ"ל ר"ל המים קבלו טעם מהחמץ ונעשה שכר והחביות קיבל טעם מהשכר ואע"ג דלא קי"ל הכי וכמ"ש בסעיף ך"א מכל מקום הכא מותר וגם דהוי אחר הגעלה:

בי"ט עצמו כו' ונ"ל שהדין עמו דאף לפי הספרים כו' ר"ל דהלא דברי הב"ח נראה בטעמים אלא שהמנהג הוא ע"פ דברי רמ"א וכמ"ש הב"ח וא"כ ל"מ לספרים דלא גרסי הכא גבי מדוכה ההג"ה ונוהגים ללבנו אלא גרסו להו לעיל בסעיף י"א גבי מחבת וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ג אם כן מנהג טעות הוא דהא לא מצינו שרמ"א כתב שנהגו ללבנו אלא אפילו לספרים דגרסי ההג"ה כאן במדוכה ונוהגים ללבנו מכל מקום אין סתיר' מדברי רמ"א לדברי הב"ח:

היינו במדוכה הנ"ל ר"ל רמ"א קאי על מדוכ' דמיירי בה הטור ומחבר שדכין בשמים עם פרורי לחם אבל מדוכה דאין בו אלא חשש שמא בא לתוכו חמץ משהו י"ל דמודה רמ"א להב"ח דסגי בהגעלה ולא ילבנו מחשש דלמא חייס:

ואפשר שאמרה לחומרא ר"ל דמן הדין ס"ל דסגי בהגעלה אלא ע"צ היותר טוב אמר לדוך קודם י"ט ומשום דהא דקי"ל דבדבר חריף לא אמרינן נ"ט בנ"ט מקורו מדברי רש"י בחולין דף קי"א דאמרי' צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח וכתב רש"י אף על גב דהוי נ"ט בנ"ט ותירץ משום דסתם סכין שמנונית קרוש ע"פ וליכא אלא חד טעם מהשמנונית לצנון עוד כתב משום חורפ' דצנון מחלי' ליה בעינא ור"ל אפילו הוי סכין מקונח מ"מ אע"ג דהוי נ"ט בנ"ט מ"מ הואיל וצנון חריף לא מקרי נ"ט בנ"ט א"כ לתירוץ קמא לא מהני חורפא ובעי' דוקא משום דשמנונית קרוש ע"פ וכן יש פוסקים דסבירא להו דאפילו בדבר חריף מהני נ"ט בנ"ט וניהו דאנן קי"ל כתי' בתרא דרש"י מ"מ עדיף לדוך הבשמים קודם י"ט דהוי עכ"פ נ"ט בנ"ט לפי' א' דרש"י והפוסקים דס"ל הכי. ומה שהביא ראיה מחביות שכר אע"ג דשם ליכא דבר חריף ושפיר מהני נ"ט בנ"ט מ"מ כיון דאין הכוונה במה שדך קודם י"ט אע"ג דכבר הגעיל וסגי בזה. היינו לעשות ע"צ היותר טוב עכ"פ לדעת הפוסקים כפי' א' של רש"י ולדידהו אין חילוק בין דבר חריף או לא:

ומה"ט עושים שלא כדין כו' וראיתי בס' באר היטיב בי"ד סי' צ"ו שכתב בשם הה"ג מה' עוזר ז"ל שהשיג על המ"א בזה וז"ל ואין דבריו נ"ל דהא מקור דין זה מדברי רש"י בצנון שחתכו בסכין כו' (וכנ"ל) ופי' דברי רש"י דהא דאמרי' נ"ט בנ"ט ר"ל טעם א נכנס קצת ממנו אל הכלי וחוזר ויוצא קצת מהכלי אל המאכל ע"כ נקלש הטעם ונתמעט אבל דבר חריף בולע כל מה שבתוך הכלי נמצא דעכ"פ אף דבדבר חריף ליכא נ"ט בנ"ט דהטעם השני יצא כולו אל דבר חריף רק חד טעם איכא דהא מתתלה לא נכנס רק קצת טעם אל הכלי:

ולפ"ז בנדון דידן יש כאן נ"ט בנ"ט מן הבשר לסכין טעם אחד כו' ומן הסכין יצא כל מה שבתוכו אל הזנגביל וזה נ"ט אחד וחזר ויצא מן הזנגביל אל המדוכה טעם שני ודהתירא דוודאי לא יצא כל טעם מהזנג"בל אל המכתשת דדוקא להיפך אמרינן דדבר חריף מוציא כל טעם מן הכלי. אבל מ"מ אינו מבליע בכלי רק קצת טעם דבזה שוה דבר חריף לשאר דברים כו'. והשתא א"ש הא דכתב הש"ך ר"ס קך"ב בדין דבר חריף שבשלו בקדירה של בשר ב"י ואחר מעל"ע שבשלו בו בשר בשלו בו חלב אף שהוא ב"י משעה שבשלו בו דבר חריף מותר:

זלכאורה קשה הרי דבר חריף שנתבשל בו עושהו כממש ולפמ"ש ניחא דהוי נ"ט בנ"ט מן הבשר לקדיר' ולדבר חריף טעם א' ומן הדבר חריף מה שחזר לקדירה הוי טעם שני והוי נ"ט בנ"ט דהתירא. והא דנקט או"ה שם (הביאו ש"ך שם) שאינו בן יומו משום דנקט כו' עכ"ל הנה ראייתו מהש"ך נכונה. וכן הפר"ח שם כתב כדברי הש"ך:

אך בס' נ"ה שם השיג על אביו באמת בדין שכתב אביו וכתב דבעי' שיהיה בשעת בישול החלב אחר מעל"ע משעה שבשלו בו דבר חריף ואייתי ראיה מדברי או"ה דנקט שאינו בן יומו ע"ש:

וא"כ דברי מ"א במחלוקת שנויה. ונלע"ד יש קצת סברא להטות לדעת מ"א ונ"ה דא"א דדבר חריף מוציא כל הטעם שבכלי כ"ש שמבליע כל הטעם בכלי. ומליחה תוכיח דקי"ל אין מליחה לכלים להפליט א"כ רותח דמליח אינו מוציא מן הכלי ומליח מבליע תוך הכלי דהא קי"ל בי"ד סי' ס"ט דכלי שאינו מנוקב שמלח בו בשר הכלי אסור:

ואם דכו כו' דמחשש כו' ר"ל שנסתפק אם מחשש זה שמא חתכו בסכין כו' יש לאסור דיעבד ואף שבימיהם היה זה רגיל כי מספק כו' פירור כו' וודאי אין אוסרים דיעבד כמ"ש גבי סלי' דהוי ג"כ החשש שמא נתערב במלח מעט חמץ ואפילו למ"ד שם דבעי הגעלה מ"מ דיעבד שרי בלא הגעלה ע"ש:

ל"מ דבר חריף בין לח ובין יבש וא"כ דיעבד שרי אפשר לסמוך על ש"ך: