מחצית השקל על אורח חיים תמח:ד

(ס"ק ד) שמחוץ כו' פי' גם החמץ משמע דהגוי וודאי צ"ל חוץ לבית ואסור למכרו לגוי הדר עמו וכ"ד הרב"י. אבל האחרונים חלקו דאין כוונת ת"ה כ"א על החמץ שיהיה חוץ לבית אבל בגוי לא איכפת לן אם לא שהוא עבדו כנעני דגופו קנוי לו ויד עבד בזה כיד רבו דמי:

ואם יש לו חמץ הרבה וא"א לו להוציא כו' משמע דוקא כה"ג דא"א לו להוציאו מותר אבל אם אפשר להוציאו מתוך הבית צריך להוציאו וכ"כ בספר א"ר שכן המנהג בפראג שמוכרי שכר צריכים להוציא כל החמץ מתוך ביתם ושאלוהו מה נשתנו הם ממוכרי יין שרף שהותר להם שיהי' החמץ בביתם וימכרוהו לגוי. והשיב להם דשאני מוכרי יי"ש שא"א להם להוציא החמץ ע"ש:

אלא עם השטר ר"ל בעי' תרתי כסף וגם שטר ואין קפידא אם נתן כסף תחלה או שטר תחלה כ"ה שם בח"מ וכ' בשל"ה דאפי' נכתב השטר בגופן שלנו דהיינו בכתב יהודית וז"ל שכותב לגוי חדר פלוני מכר עם כל מה שבתוכו עכ"ל ומ"ש עם כל כו' עמ"ש להבא:

והנה' כו' בכסף לחוד וסיים של"ה ע"ז מ"מ צריך לאודעי לגוי ולהבינו הדבר היטב כדי שיהיה דעתו סומכת לקלות עכ"ל:

ב"ח. באמת כאן כתב הב"ח דסגי אם מתנה שיקנה בכסף לחוד אולם שם בח"מ הביא ש"ך בשם הב"ח שחולק על דין זה וס"ל דלא מהני מה שמתנה לקנות בכסף גרידא ואפשר דגבי חמץ מקיל הב"ח כיון דבלא"ה אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וכמ"ש מ"א אח"ז:

ועסי' ת"ן ס"ה ר"ל דהב"ח כתב אע"ג דאפשר שישכיר החדר לגוי שכירות קרקע גם לגוי נקנה ע"י כסף גרידא אלא דלא אפשר מתרי טעמא חדא דקי"ל שכירות לא קניא ועוד דאיתא בירושלמי דאין להשכיר חדר לגוים להשתמש בו חמץ והפר"ח דחה טעמים הנ"ל דמ"ש שכירות לא קניא הא מ"מ גבי חמץ מהני וכדאמרינן בפסחים דף ד' שאני חמץ דכתיב לא ימצא וגם ע"י שכירות אינו מצוי אצלו ומ"ש שהירושלמי אוסר הא לא קיי"ל כהאי ירושלמי ואעפ"כ לדינא הסכים עם הב"ח דאין תקנה ע"י שכירות דה"ל משתכר באיסורי הנאה דאסור ומה"ט כתב בסי' ת"ן סעיף ה' במ"א ס"ק וי"ו דאין להשכיר לגוי בערב פסח או תוך הפסח לשום בו חמץ וזהו כוונת מ"א ממה שרמז לעיין בסי' ת"נ ס"ה ומזה משמע דשאלה מותרת וכ"כ פר"ח שם וגם שאלה ניקנית בכסף גרידא וגם יכול לקנות ע"י זה גם חמץ:

ועיי' של"ה כבר הבאתיו לעיל:

והמ"ב כו' בכסף ובמשיכה כו'. דבר"פ הזהב פליגי ר"י ור"ל ר"י ס"ל ד"ת מעות קונה בישראל וכתב רחמנא וכי תמכרו ממכר לעמיתך וממעט גוי א"כ בגוי לא מהני קנין כסף אלא בעי' משיכה ור"ל ס"ל מן התורה בישראל משיכה קונה וא"כ בגוי הוי איפכא דוקא כסף קונה ולא משיכה ופסק רש"י והעומדים בשיטתו כר"ל ור"ת והעומדים בשיטתו פסקו כר"י ולצאת ידי שניהם כתב בי"ד סי' ש"ך לענין להפקיע קדושת בכור להקנות האם בעודה מעוברת לגוי ובהמת גוי פטורה מן הבכורה לקנין זה הצריך שם תרתי כסף ומשיכה או הקנאת מקום שעומדת הבהמה שם וע"ז קונה גם הפרה וה"ה הכא:

דרוב הפוסקים ס"ל כרש"י כצ"ל באמת כ' האחרונים דאדרבה רוב הפוסקים ס"ל כר"ת אלאדאין נ"מ לדינא דמ"מ מהני דיעבד. כסף לחוד דהא מ"ב כ' דגם משיכה לחוד מהני דיעבד. אע"ג דלדעתו רוב הפוסקים ס"ל דבעי' בגוים דוקא כסף א"כ ה"ה לדידן אפכא מהני דיעבד כסף לחוד אע"ג דרוב הפוסקים ס"ל כר"ת דבעי' בגוי משיכה. בגילוי דעתא סגי כמ"ש בב"י סי' תל"א דמה"ט מהני ביטול מתורת הפקר ולדעת כמה פוסקים אפי' ביטול בלב מהני אע"ג דכה"ג לא מהני גבי הפקר דהא לא אמר לשון הפקר אלא לבטל להוי כעפרא (גם לי"א בעינן דוקא הפקר בפני שלשה) וכמ"ש בח"מ סי' רע"ג סעיף ז':

וצ"ע דבירושלמי כו' דאין גוי ע"ש לגוי חבירו כו' הנה בענין הקנאות מקום נבוכו הרבה בס' ח"י כ' בשם תשובת א"ש דאין הכוונה שעי"ז שמקנה לו המקום ה"ל חצירו של גוי וקונה לו חצירו את החמץ דהא חצר מטעם שליחות אתרבאי ואין שליחות לגוי אע"כ הכוונה בתורת אגב דמטלטלין נקנית אגב קרקע (ולפ"ז צ"ל לשון אגב ולא לשון עם כמ"ש בח"מ סי' ר"ב לדעת י"א שם) ואולם בתשובת עבודת הגרשוני ס"ס ק"כ כ' דמה"ט כתב הטור י"ד סי' ש"ך לענין הפקעות קדושת בכור דהמחוור שבקנינים ש קנה לו המקו' ונתן בתשובה הנ"ל טעם למה קנין זה המחוור דבמשיכה אין דעת הגוי לקנות כ"א בכסף וכל היכי דאין דעת הקונ' לקנות לא מהני קנין ואייתי ראיה מדאמרינן בב"מ דף יו"ד נפל העני על הפיאה מעבירים אותו הימנה דלא קני ואע"ג דקיי"ל ד"א של אדם קונות לו מ"מ דכיון דנפל עליו גלי' דעתיה דבנפילה ניחא ליה למיקנא ולא בד"א ולכן אין הד"א קונות לו הרי דבדעת הקונה תליא הקנין וכ"כ הרב"י בסי' קל"ד וגם הב"ח שם וכ' שכ"כ בתשובת ר"מ מינץ והרבה בראיות לכן עדיף הקנאות מקום חצירו קונה לו שלא מדעתו עכת"ד. לפ"ז ע"כ ס"ל דהטעם בחצר קונה לגוי ולא מטעם אגב דא"כ אכתי בעינן דעת גוי ואדרבה קנין אגב קשה להבינו לגוי. וקרוב שאין דעת הגוי לקנות ע"י אגב אע"כ לדעת תשובת ע"ה הטעם מתורת חצר ותקשי' לדידיה קושית תשובת א"ש הנ"ל דהא אין שליחות לגוי ומצאתי שבתשו' ע"ה ס"ס ק"ה הרגיש בזה וכ' וז"ל גם י"ל במה שהגוי חצירו קונה לו הלא חצירו משום שליחות ואנן קיי"ל אין שליחות לגוי והארכתי בזה בתשובה אחרת עכ"ל. ואני לא מצאתי דאתי לידי בתשובותיו הנדפסות מזה דבר ואולי י"ל דס"ל כהמ"ב שמביא מ"א דגוי לגוי נעשה שליח כיון דשניהם אינן בני ברית דוקא כשהמשלח בן ברית גם השליח צ"ל בן ברית וה"ה איפכא כששליח ב"ב גם המשלח צ"ל ב"ב אבל בששניהם המשלח ושליח אינו ב"ב ש"ד. ולפ"ז אע"ג דחצר מטעם שליחות מ"מ חצר קונה לגוי דהא גם החצר לאו ב"ב ונעשה שליח לגוי. ובתשובת ח"ש אזיל לשיטתיה דלא ברירא ליה אי גוי לגוי נעשה שליח כמ"ש בס' ח"י משמו ולכן כתב שלא להקנות לגוי ע"י חצר כ"א בתורת אגב. וא"כ כיון שהוכיח מ"א מן הירושלמי דגוי לגוי אינו נעשה שליח א"כ קיי"ל כתשובת א"ש דאין חצר קונה לגוי וצריך להקנות לו החמץ מתורת אגב:

וכבר כתבתי דקשה להקנות לגוי ע"י אגב דאין דעת הגוי סומכת לקנות ע"י אגב והיכי דאין דעתו לקנות בקנין זה לא קנה כמ"ש בשם תשובת ע"ה בשם הפוסקים. ולכן עלה ברוחי דעדיף למכור לאשה גויה שאין לה בעל דכה"ג א"ל דמודה תשובת א"ש דחצרה קונה לה דמבואר בח"מ סי' רמ"ג דקטן אין לו חצר דלגבי איש חצר מטעם שליחות אתרבאי ואין שליחות לקטן אבל קטנה יש לה חצר דגבי אשה חצר משום יד אתרבאי וקטנה יש לה יד. ואם כן אשה גויה י"ל חצר דהא א"ל יד ואע"ג דהא דאתרבאי חצר באשה משום יד ילפינן מגט כדאיתא פ"ק דב"מ וגט ליתא בגוי מ"מ י"ל דכיון דלא נתמעט גוי מקנין זה גם באשת גויה הדין כן. תדע דהא קנין אגב לא הוזכר אלא בישראל גבי אסא דכתיב עם ערים בצורות אשר ביהודה כדאי' בקדושין דף כ"ז ואפ"ה פשיטא ליה לתשובת א"ש הנ"ל דמהני בגוי (ואף ע"ג דבקנין חליפין חולק הש"ך על ר"ת בח"מ סי' תך"ג וס"ל דלא מהני בגוי היינו משום דכתיב גבי חליפין וזאת לפנים בישראל) וא"כ בתורת חצר קונה לגוי אפי' שלא מדעתו וכמו שכתב בתשובת ע"ה הנ"ל אולם כ"ז לא יועיל ולא עלתה ארוכה לשבר בת עמי לעת כזאת אשר נודע ביהוד' ובגוי' שהמכירה היא רק להפקיע איסור חמץ אף החרדים עד"ה ומכרו בלב שלם מ"מ אין דעת הגוי לקנות המקום ולא החמץ ואם כן במה נקנה החמץ לגוי כיון דגם החצר אינה נקנה לו כיון דאין חפץ לקנות החצר כלל (וגם בתורת אגב בלבד מ"ש לעיל. ראיתי בס' או"ת סי' קך"ג דאגב אינו קונה בגוי ופשיט' ליה מלתא ולא הזכיר דברי תשו' א"ש הנ"ל ע"ש) ולבי א"ל דדוקא בימים הקדמונים שהיה דבר זה במכירת חמץ לגוי דרך מקרה. והיה המכירה בלב בין אצל ישראל המוכר ובין אצל הגוי הקונה אבל עתה בעו"ה הן רבים עתה ע"ה שגם בעיניהם הדבר רק מצות אנשים ומנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש שאין דעת הגוי לקנות כלל בעניותי הדבר קשה בעיני הרבה ומה אעשה ולחלישות שכלי בעו"ה לא ידעתי לתקן אם שנסמוך על מ"ש הרב"י בשם הר"ן בסי' תל"א כיון דבלא"ה אין החמץ ברשותו כו' וכמ"ש מ"א בשם מ"ב אך אין זה מספיק לענ"ד אח"ז עיינתי בנימוקי יוסף אמתני' דראה את המציא' ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה קנה דאמרינן שם ג"כ הטעם גלי' דעתיה דבנפילה ניחא ליה לקנות כו' וז"ל וזו (ר"ל קנין ד' אמות) כיון דתקנת חכמים היא. שומעים לו באומר א"א בתקנת חכמים כגון זו עכ"ל. משמע דהיכי דאיכא קנין מן התורה קונה אע"ג דלא ניחא ליה לקנות וכ"כ להדיא בס' שטה מקובצת אלא שכ' שהרשב"א חולק ואייתי ראיה מיבמות דכ"ב ע"ב מעורר בנכסי גר וסובר שהן שלו דלא קני והכי קיי"ל סי' רע"ה. מ"מ כבר יש יתד לתלות בו גם הביא בשם הרא"ה דלא קי"ל כהאי תירוצא דגליה דעתיה ע"ש בס' שטה מ':

וכ"ד שנהגו הסוחרים כו' ר"ל סוחרים ישראל והוא דין סטימתא המבואר בח"מ סי' ר"א אכן כתב שם הש"ך בשם הב"ח דבקרקע אין סטימת' קונה אלא אם כן נודע בבירור שהמנהג לקנות קרקע ע"י סטימתא במקום ההוא. וכ"ש הקנין שבין גוי לישראל דבדיניהם פשוט הוא כו' גם נתן מקצת דמים כו' דבתשובת ע"ה סי' ק"ב כתב וז"ל ועוד א"ל שגם בדיניהם לא יפסקו כן אלא במכירה גמורה אבל בנדון דידן שמכרו שתי פרות בעד חצי פ"ג אפשר שגם בדיניהם אינו קונה אע"פ שהתוס' כתבו בע"ז פ"ב דף ע"א אמנם א"צ שיתן הגוים מעות שוה כו' אלא סגי שיקנה בפרוטה עכ"ל. היינו דוקא כשאין אנו צריכים לדיניהם אבל כשאנו צריכים לדיניהם ונימוסיהם אפשר דבעי' דוקא שוה כל דמי שווי הבהמה ודבר זה צריך חקיר' גדולה בנימוסיהם עכ"ל:

מ"ש אזלינן כו' היינו בתשובת מ"ב הנ"ל:

וכ"מ ביורה דעה סי' ש"ך כו' מדהוצרכו הפוסקים למצוא תקנה למכור הבהמה להפקיע קדושת בכור ע"י כסף ומשיכה או הקנאת מקום כנ"ל טפי ה"ל לתקן בקל להקנות ע"י קנין דמהני בדיניהם. מזה אייתי ש"ך סי' קכ"ג ראיה דלא כר"ת דס"ל דמהני חליפין בגוי דא"כ ה"ל לפוסקים ליתן תיקון זה בחמץ ובכור להקנות ע"י חליפין א"ו דס"ל דל"מ חליפין בגוי ע"ש. דאמרינן אדעתיה דגוי אפקרא כו' הם דברי הש"ס ב"ק דף קט"ז ע"א רב ספרא הוי אזיל בשיירתא ונתחבר עמהם ארי לשמור בהמותם מחיות ולסטים והיו נותנים לו כל לילה חמור א' לאכול כי מטו זמנא דרב ספרא יהיב לו חמורו ולא אכלו בשחר קדם רב ספרא וזכי בחמורו א"ל ר"א מדפתא לרבינא ל"ל לר"ס למזכי ביה הא אדעתיה דארי' אפקרי' ולא אדעתיה דכ"ע א"ל לרווחא דמלתא זכי ביה. אולם בתשובת מ"ב לא הזכיר טעם זה אלא הביא ראיה מדין סקריקון והם הורגי נפשות אם אנסו לא' למכור להם קרקעו דהקנין קיים דאגב אונסי' גמר ומקני ומ"מ קי"ל אי קנה ישראל אחר מן הסקריקון צריך לחזור לבעלים הראשונים ובמקח הזול כדרך שלוקחים מן הסקריקו' ועוד הביא ראיה ממערופי' ואפי' במקומות שאין דנין דין מערופי' כמבואר בח"מ סי' קנ"ו סעיף ה' בהג"ה שניה. מ"מ הכא עדיפא ע"ש שהאריך. אך טעמו של המ"א לא הבנתי דהא בהפקר ק"ל בסי' רע"ג דצריך שיפקיר בין לעניים ובין לעשירים דהיינו שיפקירנו לכל העולם דאל"כ לא הוי הפקר כלל וה"ה לענין מכירה. ואפשר כוונתו כמ"ש הט"ז דרשאי להתנות עם הגוים בשעת המכירה דאינו רשאי למוכרו לאחר אלא יעכבנו לעצמו או ימכרנו שוב לו להמוכר ואז אין ישראל אחר רשאי לקנותה מן הגוי ואם קנה ישראל אחר מהגוי רשאי המוכר לתובעו בדין שאין מכירת הגוי מועלת דזכות זה שיירת' לעצמו שאינו רשאי למוכרו לישראל אחר וממילא בטל' מכירת הגוי לישראל אחר ע"ש והמ"א ס"ל דסתמא דמלתא הוי כאלו התנה כן. ובח"י מביא בשם תשוב' צ"צ דאפי' אי (לא) אזלי' בתר דיניה' וגם דבקנין דידוע דבדיניהם לא מהני מ"מ אם מצד אלמות הגוי א"א להוציא החמץ מתחת ידו מהני ע"ש: