מחצית השקל על אורח חיים תמב:יד

(ס"ק יד) שאינו כו' ואין חילוק בין חמץ לשאור כו' דלא כהראב"ד דס"ל דפת שעפשה כו'. היינו דוקא בחמץ. אבל שאור כיון דראוי לחמץ בה עיסות אחרים אפילו עפשה אסור עד שייחדה לישיבה וטחה בטיט:

ועוד שהרי חרכו כו' מותר בהנאה לאחר זמנו דהיינו אחר זמן איסורו דהיינו אפילו בפסח כ"ש שיש להתיר מוריי"ס אחר הפסח אבל לערובי ולשהויה לא עמ"ש ס"א דהיינו כדברי רשב"א ורי"ו שהביא מ"א סס"ק א' דהיכי שמכוון לתקן הדבר על ידי תערובות אסור אפילו לר"ש:

משמע מסוף לשונו דאסור באכילה ומותר כו' דהא דחי ועוד רל"א חרכו קודם זמנו מותר באכילה כף לכן נ"ל דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו כו' א"כ הל"ל מותר באכילה כו'. מקשי' העולם וכן הקשה בס' ח"מ. מאי ראיה היא זה דהל"ל מותר באכילה. הא גם הי"א מודים דאסור באכילה. ולא שרי רק בהנאה. ולענ"ד י"ל דכוונת מ"א דהרא"ש בא להוכיח וע"כ לא שרי בהנאה אלא בחרכו. שאינו ראוי לאכילה כלל. והוי כעפרא אבל אי חרכו עד שקצת ראוי לאכילה עדיין שם חמץ עליו ואסור אפי' בהנאה. וא"כ מוריי"ס דראוי לאכילה אפילו בהנאה אסור. דהרא"ש כ' לעיל מזה די"א הא דאמרינן חרכו כו' מותר בהנאה. לאי דוקא הנאה אלא ה"ה אכילה. דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאף ע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם. מ"מ כיון דאיהו קאכל ליה אסור. וכ"כ הר"י ברצלוני' כו' עכ"ל וכתב הב"ח וק מאי נ"מ באכילה דידיה. וכי אלו אכל עפר לחייב בתמיה. ובפ' שבועות שתים בתרא תנן אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. ולא אמריני כיון דאכיל ליה אחשבי' אכילה והתם לכתחלה לא משום דאמר לא אוכל סתם. אבל הכא דרחמנא אמר לא תאכל חמץ דוק' מאי דהוי לחם חמץ בלשון תורה. והאי עפרא בעלמא הוא עכ"ל. ולענ"ד דהרא"ש לשיטתיה ובוודאי מודה הרא"ש. דאע"ג דאחשבי' ע"י אכילתו מ"מ לא נעשה עי"ז אוכל גמור. כדמוכח מהא דרבא שבועה כו' אלא ס"ל מסברא דעכ"פ ע"י דאחשבי' נעשה כאלו הוא קצת ראוי לאכילה אע"ג דמצד עצמו אינו ראוי לאכילה כלל. מ"מ מה"ט א"א לחייבו גבי שבועה שלא אוכל ואכל. דהא עכ"פ אינו אוכל גמור. ומה"ט גם הכא גבי חמץ לא מקרי לחם חמץ. והיה ראוי להתירו. אלא ס"ל כמ"ש הר"ן כיון דאכיל ליה עכ"פ הנאה מעליית' הוי (וכ"כ התוס' בפסחים דף ך"ב ע"א ד"ה ור"ש כו' דלמ"ד אין בגידין בנ"ט. א"כ אכילת גיד לא הוי כ"א הנאה) אלא דאעפ"כ הר"ן התירו דהא מותר בהנאה. אבל הרא"ש דס"ל היכי דראוי לאכילה קצת גם ההנאה אסורה. לכן אפילו חרכו עד שאינו ראוי לאכילה כלל דההנאה מותרת מ"מ האכילה אסורה כיון דאכלי' משוי ליה קצת ראוי לאכילה ואז הנאה אסורה ואותו אכילה הנאה מיקרי כנ"ל וא"ש וס"ל להרא"ש מסברא דאפילו ראוי לאכילה קצת מצד עצמו. מ"מ אין בו איסור אכילה. משום דמקרי אוכל. כיון דמ"מ אינו אוכל גמור לא מיקרי לחם חמץ אלא דלשיטתיה אסורה האכילה מכח כ"ש אם אינו ראוי לאכילה כלל כנ"ל. והיינו משום דאכילה עכ"פ הנאה מיקרי כנ"ל ומזה הוכיח הרא"ש דהיכי דראוי לאכילה קצת. אפי' בהנאה אסורה דאל"כ הי' אפילו האכילה מותרת דהא כיון דאינו מאכל גמור אין באכילה איסור. כ"א משום דנהנה כנ"ל א"כ קשיא למה אמר חרכו כו' מותר בהנאה. הל"ל רבות' דמותר באכילה. ניהו דבחרוך הרבה עד שאינו ראוי לאכילה כלל. לא הוי מ"ל מותר באכילה. וכמ"ש הר"ן דאין דרך לאכלו. ונקט הנאה אורחא דמלת' מ"מ קשה דה"ל לאשמעי' בחרכו עד שעדיין ראוי לאכילה קצת. ולאשמעי' דאפי' באכילה מותר מטעם הנ"ל. א"ו דהיכי דראוי לאכילה קצת אפילו ההנאה אסורה. וכ"ש אכילה. ומיירי רבא דוקא בחרכו לגמרי. עד שאינו ראוי לאכילה. ואז ג"כ דוקא הנאה מותרת אבל לא האכילה כסברת הרא"ש. ואם כן כ"ש מורייס דראוי לאכילה ממש. דאפי' הנאה אסורה: