מחצית השקל על אורח חיים תלג:י

(ס"ק י) אבל כו' ואף אם ישאר בו חמץ לא יעבור עליו דהא הפקירו קודם זמן איסורו ומכל מקום אם מוצא שם חמץ לאחר זמן אסורו צריך לבערו כדלקמן סי' תמ"ה. משום דעיקר ביעור חמץ שריפה או זורה לרוח וכשיהיה מונח בחצר יאכלוהו כלבים ובהמות ומבואר לקמן ס"ס תמ"ח סעיף ו' בשם ירושלמי דאחר זמן אסורו אסור ליתנו אפי' לבהמות אחרים או הפקר והכא אע"ג שאין הוא נותן להם אלא אוכלין מעצמן מ"מ טוב לכתחלה לבערן דאין ספק מוציא מידי ודאי ר"ל ספק אכלוהו אינו מוציא מידי ודאי חמץ שידענו שיש שם וכמו שכ' ריש סי' תלח ראה עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורים אפי' כדי כל הככר לא אמרי' דהני פירורין מהאי ככר הן וכיון שמצאן שוב א"צ בדיקה דאין דרכו של עכבר לפרר. וע"כ הני פירורים לאו מהאי ככר אלא מעלמא והעכבר נכנס עם הככר לבית ולכן צריך בדיקה ודייק מדסתם משמע אפי' הככר קטן ואמאי ניהו היכי דהככר גדול א"ש דל"ל אכלתי' מ"מ בככר קטן נימא אכלתי א"ו משום דהחמץ ודאי ואכלתיה ספק ואין ספק מוציא מ"ו. וכ"ה בגמ' דף ט' אהא דתנן שם אין חוששין שמא גררה חולדה ממקום למקום וכמו שכ' רס"י תל"ד ודייק הש"ס טעמא דלא חזינא דשקיל אבל חזינא דשקיל בעי בדיקה אע"ג דא"ל אכלתי' וה"ט משום דאין ספק אכלתי' מוציא מ"ו חמץ:

וקשה דא"כ מאי פריך כו' דף ח' כנ"ל בס"ק ג' כיון דרבא מיירי דוקא בספק חמץ א"כ דלמא ברייתא דקתני אין בודקין לאור החמה. מיירי בחצר והיינו חצר דידיה ובודאי חמץ ומודה רבא דבעי בדיקה וע"ז אמר ברייתא דאין בודקין לאור החמה ואע"ג דבבריי' קתני אין בודקים ובודאי חמץ ל"ש לשון בדיקה אלא לשון ביעור וכמ"ש הר"ן הביאו הרב"י בסי' תל"ו מ"מ הא באמת עכשיו אינו ודאי חמץ דהא אפשר אכלתיה אלא דלא סמכי' ע"ז כיון דידעי' שהי' שם ודאי חמץ וא"כ שפיר יפול על זה לשון בדיקה ואע"ג דאכתי קשה למה אין בודקין לאור החמה דהא לא גרע מאכסדרה וכמ"ש לענין ארובה אי להדי ארובה מ"מ זהו קו' אחרת אבל קושית הש"ס דפריך והא אמר' ר' אמצעה של חצר א"צ בדיקה לק"מ:

אע"כ אפי' ו"ח א"צ בדיקה כדאי' בגמ' כו' ר"ל אע"ג דאין ספק מוציא מ"ו מ"מ הכא ודאי איכא דודאי גררוהו והיינו לתי' בתרא דבש"ס דף ט' ע"ב ואע"ג דלתי' קמא שם לא אמרי' ודאי גררוהו והרמב"ם פ"ט מהל' ט"מ פסק כתי' קמא אפשר דהגמ' וסמ"ק לא ס"ל כהרמב"ם ופוסקים כתי' בתרא דאמרי' ודאי גררוהו. ועוד דהרמב"ם לא פסק כתי' קמא אלא משום ספק אזיל לחומרא וכמ"ש הכ"מ שם בפ"ט מהל' ט"מ אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן מדאורייתא בביטול סגי אפשר דגם הרמב"ם מודה דאזלי' לקולא ואמרי' ודאי גררוהו דהא לחד תי' התו' דף ט ע"א בפסחים בד"ה כדי שתהי' כו' אם בטלו דהוי דרבנן אמרי' דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן:

א"כ בשלמא בעכבר. ר"ל בסי' תל"ח ובגמ' דף ט' שפיר אמרי' דאין ספק אוכלתו מוציא מידי ודאי אע"ג דודאי גררוהו מה בכך הא עכ"פ נשאר בביתו דהא העכברים גוררים לתוך חוריהם:

אבל עורבים כו' ר"ל הכא בחצר דתלינן בעורבים ואפשר דמ"ש בסמ"ק הם דברי הש"ע שכ' אבל ודאי חמץ לא מקורו מן הסמ"ק ונראה למ"א דוחק לו' דסמ"ק מיירי בעופות מצויים בחצר דאין דרך פוסק לסתום דבריו לכן פ' דבאמת סמ"ק מיירי בכל ענין. ומ"ש אבל ודאי חמץ לא ר"ל דלא אמרי' אכלתיה דבזה איירינן הכא דאמרי' אכלוהו עורבים ואע"ג דמ"מ אמרי' גררוהי. ועל זה אמר דמ"מ נ"מ אי עופות מצויין בחצר דל"ל גררוהו והקשה ח"י דא"כ הדר' קושית מ"א מה שהקשה על הב"ח לדוכתיה מאי פריך לרבא דלמא הברייתא איירי בודאי חמץ ועופות מצויים בחצר. ולענ"ד לק"מ חדא לפמ"ש בס' ח"י עצמו ליישב מ"ש על הרמב"ם דגרס אמצעה של חצר א"צ בדיקה דמשמע צדדים צריכין בדיקה וא"כ מאי פריך לרבא הל"ל דברייתא איירי בצדי חצר. ותי' בספר ח"י לפמ"ש הר"ן ע"ד הרמב"ם הנ"ל וז"ל הר"ן חצר א"צ בדיקה אמצעה של חצר אבל חורים צריכים בדיקה וכן דעת הרמב"ם ז"ל ענ"ל וכיון דהרמב"ם לא ממעט כ"א חורי חצר א"כ תו לא קשיא דהל"ל דברייתא איירי בחורי חצר משום דהתם ליכא אור החמה ול"ש אין בודקין לאור החמה עכת"ד ח"י ובזה א"ש גם דברי מ"א דהשתא לא קשיא דה"ל להש"ס לאוקמי ברייתא בודאי חמץ ועופות מצויים בחצר דא"כ ל"ש אין בודקים לאור החמה דממ"נ אי אכלוהו מה יבדוק ואי לא אכלוהו ודאי גררוהו לחוריהן וכמ"ש רש"י דף ט' ע"ב ושם ליכא אור החמה כנ"ל. וגם לפמ"ש הב"ח ליישב דברי הרמב"ם שאמר אמצע' של חצר כו' ג"כ י"ל דברי מ"א ע"ש אולם בלא"ה לפי הבנת ח"י את דברי מ"א לק"מ דז"ל אכתי תיקשי דלמא מיירי בחמץ ודאי ובמקום שאין עורבים מצויים שם רק עופות עכ"ל משמע דס"ל היכי דעופות וגם עורבים מצוים מודה מ"א דא"צ בדיקה ולכן צ"ל דה"ל לאוקמי ברייתא דאין עורבי' מצוים רק עופות והדין עמו דהיכי דעופות ועורבים מצויים. אין צריך בדיקה משום דהוי ס"ס חדא שמא אכלתו ואת"ל לא אכלתו אבל ודאי גררוהו ומנ"ל שהעופות שבחצר גררוהו דלמא העורבים גררוהו למקום אחר. ולפ"ז לק"מ דל"ל ברייתא מיירי באין עורבים רק עופות דא"כ איך תלינן קושיא זו בדברי מ"א הא בלא"ה קשה דהא רבא יהיב טעמא שאין חצר צריך בדיקה מפני שהעורבים מצוים שם וא"כ ה"ל לאוקמ' ברייתא באין עורבים מצוים אלא דז"א וכי עורבים שקלת מעלמא ואפי' במקום דאין עורבי' מצוים יש עופות אחרים השטים אחר מזונותיהם ויש לתלות בהן ורבא דנקט עורבים משום שבמקום האמוראים היו עורבים מצוים וכדאמרי' גבי בשר שנתעלם מן העין שמא עורבים החליפוהו וגם שם לאו דוקא עורבים וא"כ אי הוי מוקמי' ברייתא במקום שאין עורבים או עופות אחרים באים במקום אחר זה לא משכחת אלא בחצר מקורה דאין עוף ממקום אחר יכול לבוא שמה. ובזה ל"ש אין בודקים לאור החמה כיון דמקורה אין שם חמה ואפי' לאור היום א"א לבדוק גם ממ"ש הב"ח דבמקום שרגילין כו' וזה נ"מ גם לדברי מ"א דהא המ"א לא חלק עליו אלא בעורבים דאמרי' ודאי גרר הו למקום אחר משא"כ כאן דמיירי בבית דל"ל לעורבים כ"א לעופות שבבית דגוררים לחוריהם וליכא למיתלי כ"א דאכלתן והוי ספק ואין מוציא מידי ודאי. וכ"מ סעיף ח' כו' וה"מ בסתם כו' הרי דאע"ג דודאי חמץ צריך מרא וחצינא ואפ"ה בסתם סגי בביטול ע"כ אע"ג דידעינן שנשתמש שם חמץ מ"מ לא נקרא ודאי חמץ כמ"ש מ"א דאיכא ספיקא טובא:

ומ"ש הב"ח בשם הרמב"ם לא דק כו' ר"ל שהב"ח בא להכריח' תירוצו דבודאי חמץ איכא חילוק בחצר דידיה אסור ובחצר שותפים מותר כנ"ל ואייתי ראיה מדברי הרמב"ם וז"ל הב"ח ויראה לי שמפני זה דקדק הרמב"ם וכתב גבי רפת בקר ולולין ודומה לו דבודאי חמץ צריך בדיקה ולא כתב כן גבי חצר והיינו משום דלא פסיקא מילתא גבי חצר כיון דבאינו מיוחד לאדם אחד אין צריך בדיקה עכ"ל וכתב מ"א דקאי על אוצרות וז"ל הרמב"ם פ"ב דין וי"ו חורי הבית כו' וגג כו ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק מהן ובית דגים גדולים א"צ בדיקה אא"כ הכניס להם חמץ עכ"ל וקאי האי אא"כ אדסמיך ליה אוצרות כו' דשם א"צ בדיקה לא משום דתלי' דעופות אכלוהו אלא משום דאין מסתפק מהן א"כ אמרי' דלא הכניס להן חמץ וע"ז אמר דוקא מן הסתם אבל אם יודע שהכניס לשם חמץ אע"ג דאין מסתפק מהן צריך בדיקה אבל ברפת כו' וכדומה דא"ל בהמות אכלוהו בזה לא דיבר הרמב"ם כלל אם יש לחלק בין ספק חמץ לודאי:

ואפשר דכל שלשים יום כו' ולפ"ז מ"ש סס"ק שלפני זה ובמקום שאוכלים כל השנה וליכא שם תרנגולים צ"ב תחת הספסלים משמע אי איכא תרנגולים א"צ בדיקה ודי בכיבוד וכמ"ש לפני זה בשם ב"י וד"מ ורי"ו ורשב"א וכלבו וע"כ צ"ל דמיירי דתוך שלשים יום לא אכל שם או נזהר שלא יפול תחת הספסלים דאל"כ אפי' יש שם תרנגולים צריך בדיקה וכמ"ש פה דאין ספק אכלתו מוציא מ"ו. ועסי' תס"ה כיצד ינהוג אם מאכיל לבהמתו שעורים בפסח: