מחצית השקל על אורח חיים תלא:ב

(ס"ק ב) בודקים מדאורייתא כו' היינו כשיטת התוס' דף ד' ע"ב וכ' הר"ן אע"ג במה שמבטל ואומר לבטיל ולהוי כעפרא דא רעא אין זה לשון הפקר ואם הפקיר נכסיו בלשון זה לא הוי הפקר וביותר לפמ"ש מ"א סי' תל"ו ס"ק י"ג כמ"ד דאפי' ביטול בלב מהני והפקר בלב לא הוי הפקר לכ"ע תירץ הר"ן כיון דבאמת חמץ אינו ברשותו של אדם דהא אסור בהנאה ואין ראוי שיעבור עליו בבל יראה אלא דגזירת הכתוב הוא ועשאו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה וכדאי' בפסחים דף ו' ע"ב לכן בגילוי מלתא בעלמא שמוציאו בדעתו מרשותו סגי:

שאני חמץ כף אע"ג דבשאר איסורין אע"ג דלא בדילי מינייהו מ"מ א"צ לבערם דהיינו בב"ח וערלה וכלאי כרם תי' התוס' ריש פסחי' שאני הני דאיסורן איסור עולם משא"כ חמץ:

והפוסקי' כתבו דשאני חמץ מהני דאית בי' כרת:

א"נ כיין כצ"ל:

לכן החמירו עליו חכמי' ועמ ש סי' תמ"ב ריש סי' מחלוקת הפוסקי' בדבר שאין אסורו כ"א מדרבנן אי חייב לבערו מן הבית ע"ש ונראה מדברי מ"א דס"ל כהפוסקים דאין לבדיקה עיקר מן התורה. ואם בדק ולא ביטל ומצא אח"כ חמץ עובר על ב"י. וכ"כ מ"א סי' תל"ד ס"ק ה' וי"א שם ואפי' לא מצא ולא ידע אי יש שם חמץ בביתו עובר ע"ש אבל הפר"ח הסכי' לדעת הר"ן דמן התור' בחדא מינייהו סגי הן ביטול גרידא הן בדיקה גרידא אלא מדרבנן בעי תרתי ובדיקה גרידא ל"מ כדאמרי דף ו' ע"ב שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלוי' וע"ש ברש"י ותוס' וביטול גרידא ל"מ שמא יבואו לאוכלו כמ"ש מ"א פה עוד הסכים דבין ביטול ובין בדיקה מהני אפי' לחמץ ידוע ואפי' באינו ידוע אלא שדרכו להשתמש באותו מקום בחמץ צריך ביעור מן התורה לא מבעי' להפוסקים לספק תורה מן התורה לחומרא אלא אפי' להרמב"ם דפסק דספק תורה מן התורה לקולא אלא מדרבנן לחומרא מ"מ כה"ג שדעתו להשתמש שם חמץ הוי כמו אתחזק איסור' וספק שרגלים לדבר דהוי לכ"ע מן התורה: