מחצית השקל על אורח חיים תכח:א

כלל הענין כו'. ר"ל זה הטעם שאין קובעים ר"ה בימי אד"ו. ומזה נמשך קביעת שאר ר"ח וקביעות המועדים:

שלא יהיה יוה"כ יום א'. ומה"ט אין קובעים ר"ה ביום וי"ו דאז מיקלע יוה"כ ביום א'. ולא ביום וי"ו. ומה"ט אין קובעים ר"ה ביום ד' דאז מיקלע יוה"כ ביום וי"ו:

סמוכים זה לזה הטעם כתבו (וכ"ה בר"ה דף ך' ע"א) משום ירקי ומתיא ר"ל הירקות שנתלשו בחול יהיו מונחים תלושים שני ימים ויכמשו:

ומתיא. ר"ל אם יארע ח"ו שימות א' ביום א' משני הימים הקדושים ע"כ יצטרך לשהות את המת שני ימים דאפילו על ידי גוים אסור לקוברו בשבת או ביה"כ והוא בזיון וחשש שיסריח ואע"פ שטעמים. אלו קלושים לדחות עבורם ר"ה ויה"כ. אלא שאלו המולדות שאנו חושבים כאשר נמסר לנו מפי חז"ל הוא המהלך הממוצע ולא מהלך האמיתי. ולחלשת שכלנו לא היה אפשר למסור לנו מהלך האמיתי. וחז"ל בעוצם חכמתם ראו ע"פ דחיית הללו. כדי שיפגשו וישתוו מהלך האמצעי ומהלך האמיתי. אלא שהיה אפשר לעשות אותן הדחיות בשאר חדשים או ימים. אך כיון שהוצרכנו לאותן דחייות מטעם הנ"ל קבעוהו לר"ה וי"כ כדי שיצא לנו מזה קצת תועלת בירקי ומתיא כן מבואר ברמב"ם ספ"ז מהל' קידוש החדש. וכ"כ הלבוש. ולפ"ז דוקא עתה שאנו סומכים על החשבון שנמסר לנו. אבל לא יספיק כשהיו מקדשים ע"פ הראי'. והוא דעת רש"י בפסחים דף נ"ח ע"ב ר"פ תמיד נשחט. אבל התוס' שם ד"ה כאלו כו' חולקים וס"ל דאף בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראיה היו נזהרים שלא יבאו שני ימים קדושים סמוכים זל"ז. וצ"ל כמ"ש המפרש לרמב"ם ספ"ז מהל' ק"ה בשם רבינו חננאל שהיה הל"מ קבלה ביד חכמים שלא לקבוע ר"ה בימי אד"ו וטעם הדבר לא מסרו כ"א לאותם חכמים המזומנים. לעיין בסוד העיבור. ולדידן נאמר הטעם הנגלה בש"ס משום ירקי ומתיא אבל אין זה עיקר הטעם. הביאו גם התוי"ט בסוכה ע"ש. גם הלא דרשו חז"ל אשר תקראו אתם במועדם מדכתיב אתם חסר וי"ו קרינן ביה אתם אפילו שוגגים ואפילו מזידים מ"מ קביעותם קביעות כדאי' בר"ה פ"ב. מ"מ אי לא היו להם טעם מספיק לא היו דוחים קביעת אד"ו ולכן צ"ל א' מתירוצים הנ"ל:

וגם שלא יהיה הו"ר כו' ומה"ט אין קובעים ר"ה ביום א דאז מיקלע הו"ר שהוא יום כ"א מן ר"ה ביום השבת:

שלא תדחה ערבה. וכתב הלבוש הטעם שאין חובטים הושענות בשבת שהוא איסור דאורייתא ותמה עליו בתשו' שער אפרים ס"ס ב' הלא פסיקות תלוש אין בו איסור תורה. ובספר א"ר הוסיף לרש"י דהמצוה הי' בנענוע ולא בחביטה קשה טפי ולכן כתב בתשובה הנ"ל דהטעם משום גזירה דרבה שמא יעבירנו כו' ובספר א"ר תמה עליו דבערב' מסקינן בסוכה דמ"ג ע"ב דל"ל משום דרבה דערבה אינה מן התורה אלא במקדש אבל בגבולין אינ' אלא יסוד נביאים שתקנוה חד יומא לרבי יוחנן ולריב"ל אינה אלא מנהג נביאים ואפ"ה תנן אי חל יום ז' של סוכות בשבת ערבה דוחה שבת במקדש כיון דבמקדש היא מן התורה ומ"ש לולב דתנן דוקא יום א' של סוכות שחל בשבת כיון דבאותו יום גם בגבולין הוא מן התורה להכי דוחה שבת משא"כ שאר הימים אף שבמקדש גם הם מן התורה מ"מ אינו דוחה שבת ולמה בערבה דבגבולין היא מדרבנן ולמה שביעי דוחה שבת ומשני כדי לפרסמה שהיא מן התורה במקדש כיון שאינו מפורש בקרא. וע"י שתדחה שבת ידעו שהוא מן התורה. ופריך א"כ לולב גם בשאר ימים תדחה שבת כדי לפרסמה כו' דגם לולב שאר הימים אפילו במקדש אינו מפורש בקרא החיוב רק יום א'. ומשני איכא גזרה דרב' שמא יעבירנו כו' ופריך ערבה נמי נגזור משום דרבה. ומשני ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה (ועיין ברש"י ור"ן) אבל לולב לכל מסור. אי הכי בגבולין נמי לדחי ופירש"י יביאוה שלוחי ב"ד והם יחבטוה דליכא משום גזירה דרבה ולפרסמה שהוא דאורייתא במקדש • ומשני אנן לא בקיאים בקביעי דירחא עכת"ד הגמ'. הרי דבערבה ליכא גזירה דרבה. ולכן כתב בשם הרוקח דהטעם שהיה דרכן שהיו בוכים ומתחננים על המים בתפלה ביום הערבה וזה לא יתכן בשבת ע"כ. אולם מדברי חדושי רשב"א נרא' כיון דמ"מ איכא ביה איסורא דרבנן דהיינו טנטול מוקצה (ואע"ג דחזי למצוה כמ"ש התוס' שם ר"פ דף מ"ב ע"ב ד"ה טלטול כו') וגם המצוה גופה בגבולין אינה רק דרבנן היה קשה בעיני חכמים לדחות מפני טלטול מוקצה ושלא לדחות ג"כ לא רצו לתקן שלא יפקפקו בה שאינה מן התורה אפילו במקדש ולכן היה נראה להם שטוב שידחה קביעת ר"ה כשיהיה ביום א' כדי שלא יחול יום ערבה בשבת ע"ש. ומה שהקשה מס' א"ר דלדעת בעל תשובת ש"א הנ"ל דאין בערבה איסור תורה כ"ש לפירש"י דלא היו חובטים אלא מתנענעים א"כ למה אמרו שם שאין הצדוקים מודים שהוא מן התורה ולכן תניא התם בברייתא פ"א חל שביעי של ערבה בשב' והביאו שלוחי ב"ד ערבה מע"ש והניחום בעזרה וכשנודע לצדוקים נטלו הערבה וטמנום תחת אבנים. שהן מוקצים והיו יודעים שלא יטלטלו בשבת האבנים ויתבטל מהם מצות ערבה • וסיים בברייתא הטעם לפי שאין הצדוקי' מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת. וא"א דליכא בה איסור תורה מה איכפת לצדוקים באיסור דרבנן ולמה ס"ל דאינו דוחה שבת הלא הצדוקים אין מקיימים איסורי דרבנן ע"ש. ולענ"ד ל"מ לדידן דס"ל ע"י חביטה דלק"מ דניהו לדידן ליתא בפסיקת תלוש איסור תורה מ"מ בצדוקים כמו שהם טועים להתיר את האסור כך י"ל שהם טועים לאסור את המותר ואפשר ס"ל דפסיקת תלוש יש איסור תורה אפילו לפירש"י דס"ל דלא היו חובטים רק מנענעים דבנעוע ל"ל דטעו שיש בו איסור תורה. י"ל דוודאי לא מצד איסור. רצו למנוע את החכמים מקיום מצו' ערבה בשבת אלא להחזיק שטותם. דאין בערבה מצוה כלל אלא דבימות החול לא מצאו עילה ודבר הגורם לבטל המצוה ובשבת קרה מקרה שטומנים באבנים ועי"ז דימו שממילא יתבטל המצוה שהחכמים לא יניחו לטלטל באבנים המוקצים ומה שאמרה הברייתא לפי שאין הצדוקים מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת. הא השתא לפי מ"ש אין הטעם משום שבת. האי לישנא בלא"ה ע"כ צ"ל דלאו דוקא דאפי' תימא שיש בו בחיבוט ערבה איסור תורה. מ"מ ע"כ כיון דהצדוקים ס"ל דלא הוי מצות ערבה מן התורה. וכל מצוה דרבנן אין מקיימין א"כ גם כשחל בחול ניהו דליכא איסורא מ"מ כיון דלדידהו לית בו משום מצוה למה חבטוה ואי משום כיון דלית ביה איסורא לא איכפת להו. א"כ גם שבת מאי איכפת להו כיון דהם לא חבטוה. ומה להם באחרים. ומ"מ הדבר עדיין צ"ע לפירש"י: