מחצית השקל על אורח חיים לט:ז

(ס"ק ז) מחמת כו'. דה"ק כו' האי תנא הוא כו'. דבגיטין דף מ"ה ע"ב רמי ג' ברייתות אהדדי תני חדא ס"ת שכתבו גוי ישרף ותני חדא יגנוז ותני אידך קורין בו ומשני הא דקתני ישרוף אתי' כר"א דס"ל סתם מחשבת גוי לע"ז ואמרי' דכתבו לשם ע"ז לכן ישרוף והא דקתני יגנוז ס"ל דאין מחשבתו לע"ז ומ"מ יגנז דאתי' כהאי תנא דתני רב המנונא ברי' דרבא מפשרוני' ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מסור גוי כו' פסול דכתיב וקשרתם וכתבתם כו' וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וקתני קורין בו האי תנא דתני לוקחים ספרים מן הגוים בכ"מ כו' ומעשה בגוי א' בצידון שהיה כותב ספרי' והתיר רשב"ג ליקח ממנו ופריך הא רשב"ג בעי עיבוד לשמ' כ"ש דבעי כתיב' לשמה וא"כ למה התיר ליקח מגוי שאינו כותב לשמ' אמר רבה בר שמואל בגר שחזר לסורו מחמת ירא' וכ' רש"י ירא שלא יהרגוהו גוים ויודע דבעי לשמן ע"כ וס"ל להרא"ש דגר שחזר לסורו בר קשיר' הוא כיון שאינו מניח מחמת יראה ולכן ס"ל דכ"ע ס"ל כבריית' דרב המנונא ב"ד דבעי' שיהיה בר קשיר' והא דמוקי בגר שח"ל מחמת יראה לא על גוי שבצידון גרידא קאי כ"א גם על ת"ק שאמר לוקחי' ספרים מן הגוים כו' ר"ל גרים שח"ל מחמת יראה וכן ברייתא דקתני קורין בו מיירי ג"כ בגר שח"ל מחמת יראה וכן הביא מהר"ם לובלין (וכן מהרש"א ע"ש) אבל הרי"ף והרמב"ם השמיטוה משום דס"ל מדאמר האי תנא הוא דתני לוקחי' כו' כיון דמוקי לה בבריית' דקתני קורין בגר שח"ל מחמת יראה דהוי בר קשיר' א"כ מצי אתיא ככ"ע אף כבריית' דתני רב המנונא דבעי' וקשרתם וכתבת' כו' א"כ אמאי אמר האי תנא הוא דמשמע כאלו אחרים חולקי' מה שאין האמת כן ואי רצה להביא ראי' דגר שח"ל מחמת ירא' מקרי בר קשיר' לא ה"ל לו' האי תנא אלא כך מבעל"ל והא דתני' קורין בו מיירי בגר שח"ל מחמת ירא' דהוי בר קשיר' כדתני' לוקחי' כו' א"ו דגר שח"ל מחמת ירא' לאו ב"ק דהא יכול להניחן בצנע' ואינו מניחן אלא בין ת"ק ורשב"ג ס"ל דלא בעינן שיהי' בר קשיר' וחולקי' על בריית' דרב המנונא כו' אלא דפריך הש"ס לרשב"ג ניהו דס"ל דלא בעינן שיהי' בר קשירה מ"מ הא ס"ל דבעינן כתיבה לשמ' ואיך הכשיר ליקח מגוי בצידון וסתם גוי אינו כותב לשמה ומשני בגר כו' שכותב לשמה ואע"ג דאינו בר קשירה ת"ק ורשב"ג לא חשו לזה דלא בעינן שיהי' בר קשיר' ובזה א"ש דברי ת"ק דס"ל דלא בעי' לשמה וגם אפי' בר קשיר' לא בעי' שיהי' ב"ק וע"ז דל"ב לשמה ס"ל דאין צריך להביא ראי' לזה דלא בעי לשמה לרב פשיטותיה בעיני ת"ק אך ע"ז דל"ב שיהי' בר קשירה מביא ראי' מגוי בצידן שהכשיר רשב"ג וניהו דהיה שם גר שח"ל מחמת ירא' דכותב לשמה מ"מ הא לאו בר קשיר' הוא אע"כ דלא בעינן שיהי' בר קשיר' ורשב"ג הכשיר אף דבעי' כתיבה לשמה כיון דהוי גר שח"ל כותב לשמ' ובר קשירה גם רשב"ג מודה לת"ק דלא בעי ב"ק אבל לת"ק דל"ב כתיב' לשמה אפי' בגוי ממש ג"כ כשר וכן בריית' דקתני קורין בו מיירי בגוי ממש לא בגר כו' אפ"ה קורין דס"ל כת"ק דרשב"ג דל"ב לשמה וגם ל"ב שיהי' בר קשיר' וא"ש מ"ש דאתיא כהאי תנא. ר"ל ת"ק דרשב"ג דל"ב לשמה ולא בר קשירה ולכן קונים אפי' מגוים גמורים וכיון דמוכח דגר כו' לאו בר קשירה לכן השמיטו רי"ף ורמב"ם דין גר שחזר כו' כיון דעכ"פ פסול לדידן דקי"ל צריך שיהי' בר קשירה דגר כו' לאו בר קשיר' הוא:

וכ"מ בתוס' כו' שהקשו וז"ל אהא דמוקי בריית' דתני יגנז אתיא כרב המנונא כו' וז"ל המ"ל דרשב"ג היא דבעי כתיבה לשמה כו' עכ"ל ופי' מהר"ם לובלין אע"ג דמוקמי' ברייתא דקתני קורין כרשב"ג היינו דבריית' דקתני קורין בו אתיא כרשב"ג ומיירי בגר שח"ל מחמת יראה ובריית' דקתני יגנז מיירי בגוי גמור דאינו כותב לשמה ולמ"א לא נח דעתיה בפי' זה דא"כ למה אמרי המ"ל רשב"ג היא הכי מבעי ל"ל המ"ל דגם היא כרשב"ג דהא בריית' דקתני קורין אתי' כרשב"ג. גם מ"ש דרשב"ג היא דבעי כתיבה לשמה ל"ל לחדש אסורא הל"ל כדאמר בברייתא דרב המנונא הטעם משום שאין בר קשירה משא"כ בבריית' דקורין בו מיירי בגר כו' דהוי בר קשירה אע"כ צ"ל כמ"ש מהר"ם במהד"ב שגם הוא מפרש דברי הש"ס כדס"ל למ"א כנ"ל וא"כ כוונת התוס' דהמ"ל דברייתא דקתני קורין אתיא כת"ק דרשב"ג דלא בעי כתיב' לשמה וגם לא בעי בר קשיר' לכן אפי' כתבו גוי גמור קורין משא"כ לרשב"ג דלדידי' עכ"פ פסול כיון שאינו כותב לשמה ולרשב"ג בעינן לשמה וברייתא דקתני יגנז אתיא כרשב"ג דבעי כתיבה לשמה וכיון דגוי אינו כותב לשמה לכן יגנז ולכן נקטו טעמא דבעינן כתיב' לשמה אבל בר קשירה לא בעי לא ת"ק ולא רשב"ג וא"ש:

ודע דלפ"ז דלהרא"ש גר שח"ל מחמת יראה בר קשיר' וס"ל דרשב"ג בעי בר קשירה א"כ הא דהוכיח מ"א ס"ק ב' דאפי' להרא"ש דס"ל בעיבוד מהני כשישראל עע"ג מ"מ בכתיב' מודה דלא מהני ואייתי ראייה מדלא אוקי הש"ס מעשה בצידן בגוי גמור ישראל עע"ג יש לדחות הא אליבי' דהרא"ש מודה רשב"ג דבעי בר קשירה אלא דבגר שח"ל מ"י בר קשיר' מקרי א"כ הרא"ש לשיטתיה לא מוכח מידי ניהו דהמקשן לא הקש' כ"א מדרשב"ג בעי כתיבה לשמה אבל לא פריך הא לאו בר קשיר' דניחא לי' להקשות מכתיב' לשמה דמצינו להדיא לרשב"ג דס"ל דבעי עיבוד לשמה כ"ש כתיבה משא"כ דבעינן שיהי' בר קשירה לא מצינו להדיא לרשב"ג דס"ל כן אבל המתרץ ניחא ליה לאוקמי בגר שח"ל מ"י שעי"ז נתיישב ג"כ הא בעי' בר קשירה דגר מקרי בר קשירה משא"כ אם הוי מוקי לה בגוי ממש וישראל עע"ג ניהו דלהרא"ש מקרי לשמה מ"מ אכתי לאו בר קשירה. וצ"ל דכוונת מ"א ס"ק ב' לאו דוקא דהרא"ש מודה בכתיב' דלזה אין לו הכרח כנ"ל אלא ר"ל לדידן אפי' נתפס כקולו של הרא"ש דמהני בעיבוד כשישראל עע"ג מ"מ בכתיב' א"א למנקט כוותיה: לפי מה שנראה למ"א בס"ק זה עיקר כרי"ף ורמב"ם דגר שח"ל לאו בר קשירה ות"ק ורשב"ג ס"ל דלא בעי' קשירה. וא"כ במאי דשני הש"ס בגר כו' אין הכוונה כ"א ליישב הא דרשב"ג בעי כתיבה לשמה א"כ תיקשי דהמ"ל בגוי וישראל עע"ג אלא ודאי לדידן אין זה מקרי לשמה בכתיב':