מחצית השקל על אורח חיים לט:ג

(ס"ק ג) מומר כו' ומיהו כל שאינו מניח כו' כצ"ל:

כמ"ש בי"ד סימן ב' סעי' ה' בהג"ה דכה"ג לענין שחיטה ל"מ בר זביח' וה"ה הכא לענין קשורה:

וכ"מ מל' הר"ן בגיטין ד' מ"ה וצ"ע דבי"ד כו' פסק הר"ן כו' ר"ל על דין המבואר בי"ד פסק הר"ן פ' א' דחולין. דהא בע"ז ד' כ"ו ע"ב:

א"נ בגיטין מיירי שאוכל בפעם ראשון ר"ל דא"נ י"ל דבגיטין ג"כ מיירי בסתם שלא פירש שעושה למטעם כו' אלא גם מן הסתם אנו דנין שלא היה כוונתו להכעיס אלא למטעם ט"ד אלא דבע"ז מיירי שאכל פעמים הרבה כו' וע"כ עושה להכעיס:

אבל לדעת הרשב"א בטור יו"ד כצ"ל ר"ל הטור הביא דברי הרשב"א אבל הטור גופי' לא ס"ל כהרשב"א סוגיא דחולין דף ה' ע"ב כו' דטרח לאוקמי כו' דתניא אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר שאין מקבלים ממנו קרבן מן הבהמה להביא פושעי ישראל שדומין לבהמה אפ"ה מקבלין מהן חוץ מן המומר ומנסך יין ומחלל שבתות בפרהסי' ופריך הא גופא קשיא אמרת מכם להוציא המומר והדר תניא מקבלים מפושעי ישראל לא קשיא רישא מומר לכל התורה כולה אין מקבלים ומציעותא מומר לדבר א' מקבלים אימא סיפא חוץ מן המומר כו' האי מומר ה"ד אי לכל התורה היינו רישא אי לדבר א' קשיא מציעותא דקתני מקבלים אלא לאו ה"ק כו'. ולדברי הר"ן מאי קושיא ה"ל לאוקמי סיפא במומר לדבר א' אלא שעושה להכעיס הוי מומר לכל התורה:

ובתו' שם בע"ז משמע דאפי' לתיאבון כו' דבריו כאן תמוהים וכן הקשה בס' חמד משה דאיתא שם תניא ר' אבהו קמי' דר"י המינין והמוסרין והמומרין מורידים ולא מעלים א"ל ר"י אני שונ' לכל אבידת אחיך לרבות אבידת המומר ואת אמרת מורידין דאם אנו מצוין על השבת ממונו ה"ה על השבת גופו כ"ש שלא להורידו בידים להמיתו סמי מכאן מומר ופריך ולשני ליה הא דמרבי' מומר מיירי מומר לתיאבון והא דאמרינן מורידין מיירי להכעיס ומשני קסבר להכעיס מין הוא וכבר תנ' רישא המינין וכתב התוס' וז"ל ונראה דדוקא לגבי הורדא לבור מסמי ר"י מומר למתני בהדי מינין אבל לדברים אחרים מצינו בכמה מקומות שונה מינים ומומרים יחד בפ"ק דר"ה המינים והמומרים והמוסרים יורדים לגיהנם בפ' השולח ס"ת תו"מ שכתבו מין ומומר ומסור כו' עכ"ל והבין מ"א דכוונתם דוקא גבי הורדה מסמי מומר לתיאבון דאין מורידין אותו וילפי' מהשבת גופו ומהשבת ממונו אבל לדברים אחרים גם מומר לתיאבון דינו כמומר להכעיס וא"כ אי כ' ס"ת פסולה. והאי דתני' בגיטין ס"ת שכתבו מין ומומר כו' ר"ל אפי' לתיאבון פסול אבל לשון התו' משמע דמוקי להאי דגיטין. וכי האי דפ"ק דר"ה במומר להכעיס דמין הוא ולכן יורד לגיהנם ונידון שם כו' וכן ס"ת שכת' פסול ואע"ג דכבר תני מינין לא חש למיתני למומר להכעיס אף דגם הוא מין הוא אלא דהכא בהורד' לבור לא תני מומר להכעיס דכבר תני מין ואפשר דלענין דין גיהנם וכתיבת ס"ת אף דלהכעיס מין הוא מ"מ הוי ס"ד דקיל ממין גמור וכן מסתבר דמומר לתיאבון נדון בגיהנם כפי רשעו ושוב עולה: