מחצית השקל על אורח חיים שפב:יג

(ס"ק יג) ב' חצרות כו' וע' בח"מ כו' וע' בגמרא ר"ל דפשטא דהש"ס מורה כהמתירים (וכ"פ בהג"א שם) וז"ל הגמרא דף ס"ה ע"ב אמר ר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני רבי ואוסר כו' סבר רב ששת ורבה למימר דס"ל כר"מ דאפי' עכו"ם וישראל א' אוסר העכו"ם ובעי' שכירות א"ל רבי יוסף אי כר"מ ל"ל ישראל בחיצונה (דהא פנימי לבד ג"כ צריך לשכור) וכ"ת מעשה שהיה כך היה והא בעי מרב פנימי במקומו וא"ל מותר (דהפנימי אחדא לרש' בפני החיצון דאין לחיצון דריסת רגל על הפנימי) ופריך אלא מאי כראב"י הא דס"ל דאין העכו"ם אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה והכא לא אסרו אהדדי דהא הפנימי ה"ל רגל המותר במקומו ואינו אוסר שלא במקומו כדקי"ל לעיל סימן שע"ח אלא כראב"י וכר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אפ"ה אוסרת שלא במקומה וכגון שעירבו שני הישראלים מ"מ השתא העכו"ם אוס' עליה' וקאמר בתר הכי דא"ר לר"א ה"ה איפכא לישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימי עכת"ד הש"ס:

וא"צ עירוב כלל דהא קי"ל כרבנן דר"ע דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכיון דאין שני ישראלים אוסרי' זע"ז כיון דקי"ל כראב"י כנ"ל אין העכו"ם אוסר עליהן וא"צ לשכור מן העכו"ם:

משא"כ כשהעכו"ם בפנימית כו' והוא דין ג' שכתב המחבר אף שהמחבר כתב על דין ג' ואפי' עכו"ם בפנימית כו' משמע דס"ל דבשני דינים יש סברא יותר לאסור מבדין ג' ע"ז כתב מ"א דליתא דאדרבא בדין ג' כשעכו"ם בפנימי ושני ישראלי' בחיצונה אפי' לדידן העכו"ם אוסר כדאיתא דף ע"ה ע"ב אר"א עכו"ם ה"ה כרבים והיינו בנדון זה שעכו"ם א' בפנימי וב' ישראלי' בחיצונה העכו"ם אוסר כאלו היו רבים בפנימי וה"ט דחיישינן שיסברו שבפנימי דרים עוד ישראלים כמ"ש מ"א:

וא"א שעברו ושכרו כו' הם דברי הש"ס שם דפריך מ"ש ישראל ר"ל דאם בפנימי אינו רק ישראל א' אינו אוסר על החיצונים לדידן דקי"ל כרבנן דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת ולא חיישינן שמא יאמרו רבים בפנימי ומשני בשלמא בישראל בפנימי דידע שאין שם רק ישראל א' בפנימי וגם ידע דרגל המותרת במקומה אינו אוסרת הא ידע ומאן דלא ירע אלא יהיה סובר שרבים בפנימי או רגל המתרת במקומה אוסרת ידין אותם לכף זכות מסתמא ערבו יחד ואין אוסרים זע"ז משא"כ בעכו"ם בפנימי חיישינן שמא יאמרו רבים בפנימי ולא ידונו לכף זכות שערבו ושכרו מן העכו"ם רא"א שיערבו ושכרו כו' מפעי פעי כו' כמ"ש מ"א:

ויאמרו עירוב כו' ר"ל מדל"ל קלא ע"כ לא שכרו וע"כ עירוב מועיל במקום עכו"ם בלי שכירות:

משא"כ כשאין בחיצונה כו' ר"ל בדין ראשון שבש"ע שישראל ועכו"ם בפנימי וישראל בחיצונה ע"כ צ"ל דלא גזרי' שיאמרו רבים בפנימי דא"כ הסוגיא שבד' ס"ה ע"ב ושבדף ע"ה ע"ב סותרים זא"ז דהא בד' ס"ה מבואר דדין ראשון שבש"ע כשעכו"ם וישראל בפנימי וישראל בחיצונה שהעכו"ם אוסר אינו כ"א לר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אין העכו"ם אוסרת כה"ג כנ"ל ואמאי הא גם לרבנן ראוי לומר שהעכו"ם יאסר דנגזור שיאמרו שרבים דרים בפנימי אע"כ ס"ל להש"ס בדין ראשון אינו ראוי לגזו' דדוקא בדין ג' שרואים בחיצונה שני ישראלים יאמרו שגם בפנימי יש שני ישראלים משא"כ כשאין בחיצונה אלא ישראל א' וה"ה מה"ט בדין שני שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימי אין ראוי לגזור. ודעת הטו' והרב"י דבכלהו בבות כצ"ל. וכ"כ המאור שכתב דהאי סוגיא שבדף ס"ה ע"ב כיון שהעיד רב שמעשה בא לפני רבי ואסר מעשה רב ויש לפסוק כן וצ"ל הא דמסיק הש"ס על האי עובדא אלא כראב"י וכר"ע דאמר רגל המותרת כו' אין הכוונה דאתי' דוקא כר"ע אלא דגם רבנן ס"ל בעכו"ם דאיכא חשש שמא ילמוד ממעשיו לכן החמירו ומודים בזה לר"ע דאפי' רגל המותרת במקומה אוסרת וכתב עוד בעל המאור על הרי"ף שהשמיט הסוגיא דדף ס"ה צ"ל שסמך על הסוגיא דדף ע"ה הנ"ל שהביא הרי"ף וס"ל להרי"ף כמו דגזרינן בדין השלישי שבש"ע שהוא דין המבואר בדף ע"ה כן ראוי לגזו' בהאי עובדא דדף ס"ה והם ב' דינים הראשוני' שבש"ע וצ"ל ששני הסוגיות חולקות דלפי הסוגיא שבדף ע"ה אין צ"ל דהאי עובדא דרבי שבדף ס"ה אתי דוקא כר"ע אלא אפי' לרבנן דקי"ל כוותייהו דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת אפ"ה אוס' העכו"ם בהאי עובדא דהיינו ב' דינים הראשונים שבש"ע והיינו משום גזרה:

ובזה א"ש גם לשון בש"ע שכתב ואפי' עכו"ם בפנימית כו' דלא מבעי' בשני דינים הראשונים דאיכא תרי טעמא לאסורא חדא די"ל כסברת בעל המאור דבעכו"ם אפי' לדידן רגל המותרת במקומה אוסרת. ועוד דאיכא למיגזר שיאמרו רבים בפנימי אלא אפילו עכו"ם בפנימי וב' ישראל בחיצונה דליכא טעמא רק משום גזרה לחוד אפ"ה אוס':