מחצית השקל על אורח חיים שסו:ז

(סק"ז) אין להם כו' ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו כו' דדלמא בני מבוי לא מחלו זכות זה כ"א לו ולא למכרו לאחר:

שהטעם משום הנאה דבגיטין דף ס' תנן מערבים בבית ישן מפני דרכי שלום ומפרש הש"ס מ"ט אילימא משום כבוד דהאי ביתא כבר זכה כבוד זה והא האי שפורא (ר"ל מה שתוקעים בו בע"ש לבטל העם ממלאכה או ר"ל שופר של נדבה ששם היו נותנים נדבות להספיק בני הישיבה והיה הדרך שהוא מונח אצל הראש של העיר) שתחלה הוי בבית ר' יודא ואחר מותו בבית רבה שמלך אחריו ואח"ז בבית ר' יוסף כו' ומסיק משום חשדא ופרש"י כיון שיודעים שרגילים להניח העירוב בבית ההוא וכשיראו שאין העירוב מונח שם יחשדו כשיראו בני המבוי מטלטלים שמטלטלים בלי הנחת עירוב אמנם הרמב"ם בפי' המשנה כתב טעם אחר מה שלא הוזכר בש"ס והיינו משום הנאה דבית שמניחים בו עירוב א"צ ליתן פת ושלא להפסידו אותו הנאה אין רשאים להניח העירוב בבית אחר ודברי הרמב"ם צ"ב שהם נגד דברי הש"ס עכ"פ כתב מ"א דדוקא להרמב"ם שהטעם משום הנאת בעל הבית שפיר יש לחלק אם מכר דלא מחלי בני מבוי אותו הנאה כ"א לו ולא שיהי' רשות בידו למכרו אבל לטעם המבואר בש"ס משום חשד של בני מבוי מה לי אם הבית בידו או מכרו לאחר עכ"פ החשדא להיכן אזלא:

ואפי' להרמב"ם י"ל כו' ר"ל דע"כ צ"ל דהרמב"ם ה"ל גרסא כן בש"ס אלא משום הנאה אעפ"כ מוכח דאפי' מכרו שייך הזכות להקונה דאל"כ מאי פריך מהאי שפורא שאני התם דכבר יצא מרשות ר' יודא כשמת ונפל ביד היורשים ומה לי יורש או לוקח א"ו דס"ל להש"ס דהכבוד מוריש לבניו ה"ה למסקנא דהטעם משום הנאת הפת אותו זכות מוריש לבנו אם מת וה"ה ללוקח דמ"ש:

בין מת למוכר. אין ס' כ"ה ת"י אפשר דס"ל יורש יותר כרעא דאבוה מן הלוקח או ס"ל דכ"ז שהוא חי לא מחלו בני מבוי הזכות כ"א אליו א"כ ראוי להניח בבית שהוא דר עתה משא"כ כשמת דאז א"א שיזכה בו הוא ולכן זוכים בו היורשים ולפ"ז אם מכר הבית והוא יצא מאותה מבוי דא"א להניח העירוב בבית מודה דזכה הלוקח דהוי כאלו מת אולם לא ידעתי טעמו וגם מ"א כתב שדוחק לחלק: