מחצית השקל על אורח חיים שסג:לא

(ס"ק לא) יעלה כו' ונעשה קרקע ור"ל שמעלה שם רפש וטיט וע"ז בטל' מחיצ' כי השיפוע שהי' עתה הלך לו והשתא ניח' תשמישתיה:

שמא יטלטלו מן המבוי וכו' אע"פ שמבואר סוף סי' זה מבוי ששוה מתוכו ומדרון לר"ה כו' א"צ שום תיקון ל"ח שמא יטלטלו למקום המדרון שאני התם דמיד תחלה בשע' שהתירו לטלטל במבוי זה אסרו להם לטלטל למקום מדרון וכל שבת הבא' יזכרו בזה משא"כ בים שע"ע לא היה ראוי להשתמש כשיעלה שרטון ויסברו דגם ע"ע היה מותר לטלטל לים אלא שהים לאו בת טלטול עם המבוי ולא היה אפשר לטלטל ועתה כשיעלה שרטון יטלטלו כי יסברו דמותר הוא ואף אם אמרו להם בתחל' אסור לטלטל חוץ למבוי לים ישכחו מזה כי יעבור זמן רב עד שיעלה שרטון ועד שיעלה שרטון לא הי' דבר המזכירן משא"כ לקמן ס"ס זה דכל שבת הם אסורים בטלטול למקום המדרון לא ישכחו:

וא"כ לדידי' בעינן מחיצות גמורות כו' כמו שעשה אמימר כו' והטור ס"ל כדעת רש"י וא"כ סגי בתיקון כו' ר"ל כיון דמצינו בגמ' דאמימר עשה מחיצ' גמור' א"כ לרש"י וטור דאין בזה טעם אחר כ"א שיהי' מחוסר תיקון מבוי כשיעל' שרטון וא"כ ע"כ כשעוש' תיקון דמהני במבוי סגי דמ"ש מכל מבואות וא"כ ע"כ צ"ל הא דאמימר עשה מחיצות גמורות לא מצד הדין אלא כמ"ש המ"מ דלא היה מתקיים שם כל השבוע ורשתות היה קל להם לפרסן שם בכל ע"ש ובמ"ש נטלו משם אבל מ"מ שנתן טעם חדש מה דל"ש בשאר מבוי שיטעו לטלטל למקום הים א"כ טוב יותר לפ' דברי אמימר כפשטן דמצד הדין צריך מחיצ' גמור' אף דבשאר מבוי סגי בלחי או קורה כיון שיש כאן חשש אחר מה דל"ש במבוי אחר החמירו אך בספר אליהו רבה חולק וכ' דגם למגיד משנה סגי בלחי או קורה:

וקונשטנטינא כו' כסתום דמי. דהם פוסקים כדעת הרב ב"י דל"ח שמא יעלה הים שרטון:

ובריב"ש כו' והאי דצדו א' ים כו' ר"ל הא ים גופי' כרמלית הוא אבל משמעות כו' דאפי' מפולש כו' וה"ט כמ"ש מ"א לעיל סי' שנ"ו ס"ק ב' וז"ל דהיא עצמ' נעש' מחיצ' כו' שהרי עמוק' עשרה כו' עכ"ל ר"ל דופן החריץ שהים בתוכו היא המחיצ' דהא עמוק עשרה והוא מפסיק בין המים ובין המבוי ואין מים מבטלים מחיצ' כדלעיל סי' שמ"ה במ"א ס"ק יו"ד וכן צ"ל לראב"ד גופי' באותו מקום שהי' פרוץ:

וא"כ בנהרות שלנו שדרכן להתייבש כו' משמע אפי' בזמן שלא נתייבשו מ"מ אסורי' דחיישי' שמא יתייבשו. כדחיישינן גבי ים שמא יעל' שרטון והיינו דוקא לפי' המ"מ אבל חשש' דרש"י ל"ש בנהרות המתייבשים. דאף שמתייבשים נשארו המחיצות והמדרון כי אין מעלין רפש וטיט:

וז"ל הירושלמי כו' מבואות המפולשים לים כו' והדין שקקא דר"ח כו' מזה מבי' קצת ראיה להפוסקים דלא כהראב"ד דמשמע דשקקא דר"ח אדלעיל קאי שהי' ג"כ מפולש לים אלא שהחילוק הוא דבשקקא דר"ח הי' מתלקט יו"ד מתוך ד"א משא"כ שאר המקומות דלא היה מתלקט כ"כ שמעינן היכי דמתלקט יו"ד מתוך ד"א דאיכ' מחיצ' אפי' מפולש לים מותר:

ודע דאם נקרשי' כו' בטלה המחיצ' דאף דמי' לא מבטלי' מחיצ' כ מ"א סי' שמ"ה ס"ק י"ד הטעם בשם המ"מ משום דהמחיצות נראות אבל כשהן נקרשים אין המחיצות נראות וכן לטעם אחר דשם לא שייך שנקרשים מיהו משמע מדברי מ"א דמ"מ בימות הקיץ מותר לטלטל ולא גזרינן אטו ימות הגשמים דנקרשים. דלא כהט"ז שרצה לאסור אפילו בימות הקיץ משום גזירה דימות הגשמים וכתב דלא הוצרך הש"ס לומר הטעם בים משום שמא יעל' שרטון לפי שהים אינו נקרש אבל נהרות שנקרשים גזרינן אטו ימות הקור שנקרשים ובתשובת שב יעקב ושאר אחרונים הסכימו למ"א דלא גזרינ' דוקא ים דאין לו זמן קבוע להעלאת שרטון ולפעמים אינו מעלה שרטון כ"א לשבעים שנה או כלל לא במקוה ההוא ואם כן אפילו יאמרו להם תחלה כשיעלה שרטון אסורים מ"מ יש לחוש ברבות הימים ושנים ישכחו האיסור כי לא יהי' להם מזכיר משא"כ הקרישה שהיא בכל שנה אם אומרים להם תחלה שבימות הגשמים אסורים יזכרו כל שנה לאסור הטלטול בימו' הגשמים וכן נלע"ד קצת ראיה מסוף סי' זה ממבוי ששוה בתוכו ובסופו מדרון כמ"ש לעיל בס"ק זה. ועוד כתב טעמים אחרים לחלק אבל בזמן הקרישה יש לאסור בין לטעם רש"י ובין לטעם המ"מ: