מחצית השקל על אורח חיים שמ:א

כ' מ"א החותך כו' כ"מ מפרש"י דתנן בשבת דף צ"ד ע"ב הנוטל צפרניו זב"ז או בשניו וכן שערו כו' ר"א מחייב וחכמים אוסרים משום שבות וקי"ל כרבנן ואתמר עלה א"ר אלעזר מחלוקת ביד אבל בכלי חייב ותו אמר ר"א מחלוקת לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור ולכאורה ס"ד מאי דאמר אבל לחבירו ד"ה פטור ר"ל אפי' בכלי דמודו רבנן דחייב מ"מ חברו פטור דאי אמרי' מ"ש אבל לחברו ד"ה פטור ר"ל ביד דמחייב ר"א היינו לעצמו אבל לחבירו מודה ר"א דפטר א"כ דברי ר"א שאמר אבל לחברו כו' נאמרים שלא אליבי דהלכתא דהא קי"ל כרבנן אע"כ דקאי מ"ש אבל לחבירו פטור אפי' בכלי וא"כ דבריו אמורים גם אליבי' דהלכתא דהא בכלי מודו רבנן דחייב ע"ז כ' מ"א דלית' דבכלי אפי' לחברו חייב וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן אין חילוק בין לו ובין לאחר דביד אפי' לעצמו פטור ובכלי אפי' לחברו חייב ונ"מ לענין חתיכת צפרנים לאשה לצורך טבילה כמ"ש מ"א אח"ז וע"ז הביא ראיה מדברי רש"י שכ' וז"ל מחלוקת לעצמו בהא מחייב ר"א שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי אבל לחברו א"י לאמן ידו ליטול יפה בלא כלי עכ"ל הרי מבואר להדי' כדברי מ"א:

וכ"מ במ"מ גבי יבלת ר"ל מדברי מ"מ מוכח דבכלי אפי' לחברו חייב אולם עיקר ראיית מ"א הוא מש"ס ערוכה סוף ערובין דף ק"ג א"ר אע"ג דס"ל לר' אליעזר בעלמא מכשירי מצוה דוחה שבת מ"מ כל כמה דאפשר לשנויי משנינן דתני' כהן שעלתה בו יבלת (והוא מום וכ"ז שהיבלת בו אסור לעבוד) חברו חותכה לו בשניו והאי ברייתא ע"כ כר"א אתי' דאי כרבנן למה קתני חברו חותכה לו בשניו ניהו דהא ל"ק דה"ל להתיר שאפי' הוא עצמו יחתכנה לעצמו די"ל דמיירי דעלתה לו היבלת בגבו ובין אצילי ידיו דא"א שיטלנו הוא בעצמו אלא הא קשיא למה לא הותר כי אם לטלו בשניו ה"ל למתני דמותר לטלו אפי' בידיו ותפשוט דר"א דאמר מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב ופי' התו' דאי הוי קתני חותכה חברו ביד הוי אשמועי' תרתי חדא דמכשירי מצוה לא דחי אב מלאכה ועוד שמעי' דבכלי מודו דחייב חטאת אבל השתא לא מצינא למפשנו ולמידק דבכלי לא משום דאב מלאכ' הוא דהא ביד נמי שבות הוא ולא קא שרי עכ"ל התו' אלא ע"כ כר"א אתי' ולדידי' כיון דלדידי' קיל הדבר ומן הדין לצורך מכשירי מצוה אפי' בכלי שהוא אב מלאכה הותר אלא דחכמים אסרו משום דכל אפשר לשנויי משנינן אי הוי מתירים שבות חמיר ביד אתי להתיר אפי' בכלי אבל לרבנן דלא הותר כלל מלאכת דאוריי' לצורך מצוה ל"ל שמא יעשה בכלי עכת"ד הגמ' הרי מבואר מדאמר הש"ס דה"ל למיתני חברו מותר לטלו ביד ועי"ז הוי נפשט כר"א דבכלי מודים חכמים דחייב והא בריית' מיירי שנוטלו לחברו דהוי לאחרים ע"כ בכלי אפי' לאחרים אפי' לרבנן חייב וע"כ הא דאמר ר"א מחלוקת לעצמו אבל חברו ד"ה פטור לא קאי אלא אם נטלו ביד ואליבי' דר"א דמחייב גם ביד אבל לחברו מודה דביד פטור אבל בכלי אפי' לחברו ואפי' לרבנן חייב וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן אין חילוק בין לעצמו ובין לאחרים דביד אפי' לעצמו פטור לרבנן ובכלי אפי' לאחרים חייב כמ"ש מ"א וכנ"ל אלא דראי' זו אינה מספק' דדלמ' יש לחלק בין יבלת לצפורן ודלמ' ציפורן קיל מיבל' לחברו אפי' בכלי פטור לזה הוצרך מ"א להביא ראי' מדברי מ"מ מ"ש ע"ד הרמב"ם גבי יבלת בפ"ט מה' שבת וז"ל החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחרים פטור וכ' מ"מ וז"ל הכלי שכ' רבינו הוא מתמי' אצלי כי לפי הסוגי' שבסוף עירובין נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכ' ה"ה כחותך צפרניו בכלי שהו' חייב עכ"ל הרי דהשוה דין יבל' לדין צפורן ואדרבא יליף יבל' מצפורן אלא שמדברי המ"מ גריד' אין ראי' במה שתמה על הרמב"ם במה שפוטר אפי' בכלי דאכתי לא מוכח דבכלי אפי' לאחר חייב די"ל דלא תמה המ"מ על הרמב"ם דפוטר אפי' בכלי אפי' לעצמו ובזה ודאי חייב אפי' לרבנן לכן ע"כ ראי' מ"א מסוגי' דערובין דמוכח דביבלת אפי' לאחר כשהוא בכלי חייב כנ"ל והמ"מ משוה יבלת לצפורן א"כ ע"כ גם בצפורן חייב בכלי אפי' לאחרים כנ"ל וכ' הט"ז כו' דהא אפשר בניקור ר"ל דמצד הדין סגי בניקור הצואה שתחת הצפורן שחוצץ אלא שהחמירו כמ"ש הש"ך דא"א לנקרן יפה שלא ישאר מעט צואה כמבואר שם אין טעם זה כדאי להתיר אמירה לגוי לחתכ' וכמ"ש בי"ד סי קפ"א דגם הניקף שהקיפו ראשו וגלחו פאותיו חייב כמו המקיף והיינו אם הניקף מטה ראשו לצד המקיף דמסייע יש בו ממש:

דמסייע א"ב ממש ר"ל דדוק' ניקף קתני מתני' דחייב כמו המקיף מסי' משום דכ' לא תקיפו לשון רבים לכלול המקיף וגם הניקף אלא דפריך הש"ס ניהו דאסר רחמנ' גם לניקף מ"מ למה יתחייב הניקף הא לא עביד מידי והוי לאו שאין בו מעשה ועל זה משני הואיל וסייע בהטיית הראש מקרי יש בו מעשה והיינו דוקא גבי ניקף דכבר רבי' קרא לאיסור' מהני' הסיוע לחשבו לאו שי"ב מעשה אבל אי לא רבי' קרא לניקף מסבר' ל"ה אוסרי' לניקף כ"ש לחייבו אע"ג דמסייע אין בו ממש ולכן בחתיכ' צפורן בשבת דליכ' קרא אמרי' מסייע אין בו ממש:

כמ"ש התוס' שם (ד' צ"ד ע"ב) ד"ה אבל בכלי ד"ה חייב וז"ל התו' היינו כר"י דמחייב במלאכה שאין צ"ל עכ"ל התוס' וא"כ לפ"ז אפי עשאו ישראל לדעת הטור דפוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור לא הוי רק שבות אם לא שצריך לצפורני' לדבר מה:

מ"מ אם אפשר ליטלו ביד ר"ל שהגוי יטלן ביד הוי שבות דשבות עדיף משיחתכ' הגוי בכלי:

ועמ"ש ס"ס ש"ג בשם הריב"ש אפשר כוון בזה לישב קושי' הנ"ה על הטור דפסק מלאכה שאצ"ל פטור ואפ"ה כ' בסי' שכ"ח סל"א צפורן שפרשה אבל לא רוב' נטלו ביד פטור אבל בכלי חייב ואמאי הא הוי מלאכה שאצ"ל ודוחק לו' דהטור חולק על התו' הנ"ל דהא דברי התוס' ברורי' והשכל מחייבן אע"כ דהטור בסי' שכ"א לא נחי' לענין מלאכה שאצ"ל ונ"מ דבכלי חייב אם היה צריך לצפורן דהוי מלאכה שצ"ל עכת"ד וכדי ליישב בזה כ' מ"א עמ"ש סי' ש"ג בשם הריב"ש דלדידיה משמע דבנטילת צפורן אפי' א"צ לצפורן מ"מ חייב אפי' לר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל דהא נטילת צפורני' הוי תולד' דגוזז ובגוזז חייב אפי' א"צ לצמר דהא כל מלאכות ממשכן ילפי' ובמשכן הוי גוזזים עורות תחשים אע"ג שלא היו צריכים לצמר כלל וא"כ י"ל דהטור חולק על התו' וס"ל כריב"ש אף שדברי התו' השכל מחייבן מ"מ גם דברי הריב"ש הם דברי טעם:

אבל שבות ממש ר"ל דהישראלי' עצמ' תטלן בידיה דלא הוי רק חד שבות אסור:

כמ"ש ס"ס שכ"ו דאסור לטבול כו' דהיינו המ"א הבי' בסי' שכ"ו סק"ח בשם הרב"י שכ' בשם הכלבו לאסור הטבילה בשבת משום סחיט' שער ואע"ג דקיי"ל אין סחיט' בשער וליכ' רק שבות אם יסחטן מ"מ אסור וניהו דלא קי"ל כוותי' בזה היינו משום דאינו ודאי שיסחט השער אלא יש לגזור שמא יסחטן אפי' יסחטן ליכ' רק שבות לכן מותר אבל אי הוי ידעינן דודאי יסחטן הוי אסור אע"ג דליכא רק שבות וה"מ מ"א להבי' ראי' מסי' ש"ז דאסור חד שבות אלא רצה להקשות מטביל' גופ'. ולומר לגוי לעשות דאוריית' דהיינו שהגוי יחתכם בכלי דמ"מ אינו אלא שבות דאמירה לגוי וניהו דכבר כ' דאין להתיר לישראל שבות דהיינו שהאשה תחתכם ותטלן בידיה היינו משום דהו' שבות חמור ונקט בש"ס שבות דאית בי' מעשה מ"מ ס"ד לומר לגוי שיעשה מלאכה דליכ' רק שבות דאמירה לגוי והוא שבות קל ונקר' בש"ס שבות דלית ביה מעשה זה הותר קמ"ל דגם זה אסור:

כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז משום דקי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה אלא משום מצות עונה ולכן בקל דחינן לה גם צ"ע אם יש להתיר בניקור מלבד שמא לא תנקרם יפה וישאר שם מעט טיט וצוא' גם יש לחוש לדברי הראב"ד שהביא הש"ך ביו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"ה שכ' שהצפורן גופיה חוצץ וז"ל צריכ' לחתוך צפורני ידיה ורגליה דכיון דעתיד' לטלן חייצי השתא עכ"ל:

להתיר בנקור מ"מ מותר לו' לגוי לחתכ' כצ"ל ור"ל ניהו דעד עתה כ' שהגוי תטלן ביד דהוי שבות דשבות וסוף דבריו כעת שוי' נפשי' הדרנ' ומסיק דאדרב' עדיף לו' לגוי לחתכם דהיינו בכלי. דהא כו' מלאכה שאצ"ל פטור וא"כ א"ת לגוי לחתכן בכלי הוה שבות דשבות וסומכים ג"כ ע"ד התו' דחולקים על הריב"ש דגם בגוזז בעינן צריכה לגופה:

ועבי"ד סי' ש"ץ דא"א כו' ר"ל בא לישב דברי עצמו שכ' דמותר לו' לגוי לחתכן בכלי ולסמוך ע"ד הטור והתו' דלדידהו הוי כה"ג שבות דשבות אדרב' אי נאמר לגוי ליטול בשיניה או בידי' עדיף טפי דזה ודאי הוי שבות דשבות לכ"ע לזה הביא ראיה מי"ד ס"ם ש"ץ דא"א ליטלן יפה בשני' גם מבואר שם דא"א ליטלן יפה בידיה לכן טוב יותר שיחתכן הגוי בסכין לסמוך ע"ד הטור בתוס' כנ"ל:

וגם בהל' שמחות כו' ע' בסי' קצ"ח בט"ז: