מחצית השקל על אורח חיים שלד:ג

(ס"ק ג) ויש אוסרים דדוק' מי שהחשיך כו' דזה ראית היש מתירים כמו דהתירו לעיל סי' רס"ו סעיף ו' במי שהחשיך בדרך ויש עמו מעות ואין עמו גוי ולא חמור ולא חש"ו משום פסיד' התירו לו שבות להוליכה פחות פחות מד"א עד שיגיע לביתו וגם הותר לו איסור טלטול מוקצה משום פסיד' וה"ה הכא משום חשש פסיד' דאנסי' או דליק' יש להתיר לו טלטול מוקצה והיש אוסרים ס"ל דהכא לא דמי להאי דסי' רס"ו דדוק' בהאי דסי' רס"ו התירו לו שבות דאדם בהיל על ממונו ואי לא נתיר לו שבות דטלטול פחות מד"א יוליכנו להדיא ד"א ויותר בפעם א' עד יגיע לביתו ויעשה איסור תורה לכן התירו לו איסור דרבנן שלא יבא לידי איסור תורה. משא"כ הכא באנסים למה נתיר לו איסור דרבנן כיון דל"ל אי לא נתיר לו יעש' איסור תורה דלמאי ניחש אי ניחש שיוציאנו לר"ה להנצל מן האנסים אדרב' ירא להוציאן פן יראה הדבר האנסים ויגזלהו וטעם זה מספיק לחשש האנסים אבל חשש פסיד' דדליק' אין זה מספיק די"ל שיוצי' לר"ה להנצל מן הדליקה ולזה צ"ל כטעם שני שכ' דאין לנו ר"ה כדלקמן סי' שמ"ה סעיף ז' ואי דנתיר לו טלטול מוקצה פן יוציאם לר"ה ויבא לתרי איסור' דרבנן טלטול מוקצ' והוצאה לכרמלית והיה יותר טוב להתיר לו חד איסור דרבנן דהיינו לטלטל מוקצה ע"ז כ' הרב"י דאין אנו רשאים להתיר איסור דרבנן מה שלא מצינו להדיא בש"ס ובש"ס לא מצינו שהתירו איסור דרבנן כ"א שלא יעשה איסור תור' אבל כדי שלא יעשה תרי אסורי דרבנן לא מצאנו שהתירו חז"ל איסור דרבנן ע"ש ואי דנחוש בדליק' שמא יכבה ל"מ לדעת הטור דס"ל מלאכה שאין צ"ל פטור גם אם יכבה ליכ' כ"א איסור דרבנן אלא הטור בא לדחות דברי המתירים אפי' ס"ל כהרמב"ם מלאכה שאצ"ל חייב מ"מ ל"ל שמא יכבה כיון דמיירי בבית הסמוך לדליקה כמ"ש מ"א ס"ק א' ושם לא בהול כ"ה דניחש שמא יכבה וע' בס' ת"ש מ"ש. והב"ח הכריע כמתירים וכ' גם כאן בין באנסים ובין בדליקה יש לחוש אי לא נתיר לו טלטול מוקצה יעשה איסור תורה דהיינו שיחפור בקרקע שם כדי להנצל מדליקה ואנסים:

אסור לכ"ע לטלטל. ר"ל אפי' לדעת המתירים שהסכים הב"ח עמהם. ובש"ע לא כתב כ"א די"א אפי' ע"י גוי אסור בסחורה דלא כהמתירים ע"י גוי וכמ"ש לעיל סי' ש"ז סעיף י"ט אבל ע"י ישראל ליכא מאן דמתיר. וכ"מ סי' ש"ח סעיף ל"ז ובגמ' כו' דדין דסי' ש"ח סל"ז נובע מגמ' הלז והוא בביצה דף ל"ו ע"ב אי' ריחי' דאביי ירד עלי' גשמים בי"ט והיה חושש שיתקלקל ע"י גשמים דבימיהם הי' הריחי' עשויה מטיט ושאל לרבה איך יעשה והשיבו שיכניס מטתו למקום הריחים וע"י מעט גשמים שכבר ירדו על הריחים נעשו מקצת מהריחים רפש ויהיה נמאס בעיניו וה"ל כגרף של רעי דמותר לטלטלו מפני מאיסו ויכניס הריחים למקום שלא ירדו גשמים והקשה לו אביי וכי עושים גרף של רעי לכתחל' ולא השיבו רבה והוקשה להתו' מאי דעתי' דרב' דהא אביי שפיר הקשה. ותירץ דבמקום פסיד' עושי' גרף ש"ר לכתחלה וכ"כ לקמן סי' של"ח סעי' ח' ועי' לעיל סי' ש"ח סל"ז וע"ז הוקשה למ"א כיון דאיכ' פסיד' מה לו לעשות גרף ש"ר ה"ל לטלטלו להדי' א"ו דבמקום פסיד' ג"כ אסור לישראל לטלטל אפי' לדעת הב"ח שהסכים עם המתירים. אולם אינו מבואר הטעם באמת למה לא הותר אם גשמים יורדים על הסחורה או גבי ריחים. ומ"ש מאנסים ודליקה ול"ל דבסחור' וריחיים לא בהיל כולי האי דא"כ מאי מייתי מריחים וכן אח"ז מפירות הראויים ומי הגיד למ"א להשוות הבהלות להדדי שמא בריחים ופירות הראוים אין הבהל' כ"כ כמו בסחור' שיורדים עליו גשמים וגם אין רמז מזה בדברי הר"ן שכתב וכ"מ קצת בר"ן. אלא כוונות מ"א דוקא בדליקה ולסטים התירו כיון דבהיל א"ל שיעש' איסור תורה דגם בלסטים א"ל שיחפור בארץ כמ"ש הב"ח משא"כ בסחורה הנ"ל דל"ל שיעשה איסור תורה וכן בריחיס למה לא הותר לו הטלטול. וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' תשפ"ד ששאל השואל וז"ל סחור' שיורד עליו גשמים והיא נפסדת כו' מהו לטלטלה בשבת או לו' לגוי לטלטלה כי הרב בעה"ת כ' שמותר להצניע מעות מפני השלטון בשבת והשיב רשב"א דברי בעה"ת ז"ל אינם נכונים דבדליק' דוקא התירו לו' המכבה אינו מפסיד כו' וכן מהאי דמשילין בי' ריחי' דאביי שהיה יורד דלף ולא התירו אלא בדעייל פוריה כו' ולא דמי למי שהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לגוי התם התירו דאי לא שרית ליה לטלטולי אתי למיעבד מלאכה דאורייתא אבל כאן למה שרינן ליה טלטול ואפילו לו' לגוי לא התירו אלא לענין ראשון כדי שלא יבא לידי איסור דאוריית' הא בעלמא לא דכל שאין עושה אינו אומ' לגוי ועושה עכ"ל הרשב"א מבואר דמה"ט אסור בסחורה ובריחים כיון דל"ל שיעשה איסור תורה וכן כוונות מ"א וכן האי דפירות הראויים הטעם שאין לחוש שיעשה איסור תורה:

וכל ראיית מ"א הולכים ע"ז דכל היכי דל"ל שיעש' איסור תורה אפילו לדעת המתירים דהיינו בעה"ת אסור לישראל לטלטל אלא דבעה"ת ס"ל דגם באנסים א"ל שמא יעשה איסור תורה וכמ"ש הב"ח דלא כהרשב"א והטור. וכ"מ קצת בר"ן פרק כ"ד דבמס' שבת שהבי' תחלה דברי בעה"ת שהתיר כנ"ל ואח"ז מה שדחה דבריו הרמב' ן ומה שהשיג רשב"א על דחיית הרמב"ן אלא דחה דברי בעה"ת מצד אחר דלא התירו במי שהחשיך לו בדרך כו' אלא כדי שלא יעשה איסור תורה אבל מפני אנסים ולסטים דל"ל שיעשה איסור תורה לא נתיר לו כמ"ש בתשובה הנ"ל וע"ז כתב הר"ן וז"ל ותשוב' זו אינני מכיר כי היכי דאמרי' הכא באין עמו גוי ואינך דהתירו לו כו' כ"ה דלא לטלטל ד"א כאחת כו' הכא נמי א"ל במי שבאים עליו לסטים שאם לא תתיר לו כו' לא ישמע לך ויטלטל אפילו ד"א בבת אחת ואיני רואה הפרש בין זו לזו כלל עכ"ל מבואר מדבריו דגם מה שמותר באנסים אינו אלא כדי שלא יעשה איסור תורה אלא דאפשר דהר"ן סבר' דנפשיה אמר דגם באנסים א"ל שיעשה איסור תורה לכן ראוי להתיר לו הטלטול אבל אי לא ה"ל למיחש שיעשה איסור תור' לא היינו מתירי' הטלטול כמ"ש הרשב"א אבל בעה"ת לנפשיה אפשר ס"ל אפילו היכי דל"ל שיעשה א"ת מ"מ מותר לו משום פסיד' הטלטול אבל משמע מלשונו דבא ליישב דעת בעה"ת כ"ה דלא תקשי עליו קושיי' הרשב"א משמע דגם בעה"ת הכי ס"ל ומודה דלא הותר הטלטול כ"א היכי דא"ל שיעש' איסור תורה ולכן כתב וכ"מ קצת דאינו הכרח גמור לו' כן ולאפוקי מדעת ע"ש שכתב בס"ק ג' וז"ל ונראה לדעת הר"ן דס"ל לחלק בין מקום שהוא בהול ובין אינו בהול כ"ה ל"ל האי דינא דרשב"א ז"ל דהכ' נמי אצל סחורה הנפסדת ג"כ אינו בהול כ"כ וראוי להתירו אפי' לטלטל בידים עכ"ל וכוונתו למ"ש הר"ן במסקנתו לחלוק ע"ד בעה"ת מצד אחר וז"ל דה"ט דשרי ליה רבנן הכא גבי מי שהחשיך כו' ובדליקה לא שרי (כ"א מזון ג"ס) לפי שכל הפסד נופל פתאום כו' וצריך שימהר הצלתו כגון בדליקה כה"ג שייך לו' מתוך שאדם בהיל על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי לפי שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו אי שרית ליה מידי אף הוא לא יתן דבריו לשיעורים ואתי לכבויי דכל כה"ג טפי איכ' למיחש ומתוך שאדם בהיל (ואתי לכבויי) ממאי דאיכ' למיחש לאין אדם מעמיד כו' (ויחלל שבת במזיד) אבל הכא (במי שהחשיך) אין השעה דחוק' לו כל כך שיהיה לבו בהיל עליו ואי שרית ליה אף הוא יציל בהאי גווני דשרית ליה לחוד ואי לאו שרית ליה מידי אף הוא לא יעמוד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי כו' ולענין לסטים נראים הדברים שלבו של אדם בהיל עליהם כדליקה שהרי הצלתן נחפזת כו' ואי שרית ליה מידי אתי לידי איסור דאורייתא עכ"ל הר"ן ומזה למד בס' ע"ש בנדון דאינו בהיל כ"כ כמו בלסטים מודה הר"ן דמותר הטלטול וא"כ בסחורה דג"כ אינו בהיל כ"כ מותר הטלטול אפילו ע"י ישראל וזה ליתא דגם הר"ן מודה דאין מתירים הטלטול כ"א אם לא נתיר לו י"ל שיעשה איסור תורה אלא דס"ל דבמקום שהוא נחפז ובהיל טוב' ניהו דיש לחוש כי לא נתיר לו יחלל שבת באיסור תורה מכל מקום נגד זה איכא למיחש אי נתיר לו ע"י שאדם בהיל ישכח שהוא שבת ויח"ש אפי' במאי שלא נתיר לו ויותר יש לחוש להאי חששא שע"י שנתיר לו הטלטול יחלל שבת יתר באיסור תורה משנחוש אי לא נתיר לו יעבור א"ת (וכסברת הב"ח הנ"ל) משא"כ כשאינו בהיל כ"כ דל"ל אי נתיר לו הטלטול יעבור איסור תורה כיון דאינו בהיל וכיון דל"ל להאי חשש' אם כן חיישינן להאי חששא דאי לא נתיר לו הטלטול כיון דא"א מעמיד עצמו על ממונו יעבור איסור תורה במזיד כיון דליכא חשש' אחרת כנגדו אבל מודה הר"ן במקום דל"ל אי לא נתיר לו טלטול יעשה איסור תורה אין מתירים הטלטול וכיון דבסחור' נ"ל שיעשה איסור תורה אי לא נתיר הטלטול אסור הטלטול לכ"ע וכדמשמע מדברי הר"ן. וכ"מ ריש פ"ה דביצ' כו' דתנן משילין פירות (השטוחים על הגג להתייבש והתחילו גשמים לירד עליהן) דרך ארובה בי"ט ומכסים פירות בכלים מפני הגשמים ואמר עולא אפילו אויר' דליבני (והם לבנים שנשתיירו מן הבנין) אע"ג שהן מוקצים מותר לכסותן מפני הגשמים (דס"ל כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל) ופריך והא מכסים פירות תנן משמע דוקא פירות הראויי' ולא אוירא דליבני. ומשני איידי דתנא רישא משילין פירות תני נמי סיפא פירות וע"ז הוקשה למ"א היא גופה קשיא ה"ל למיתני גם ברישא משילין אויר דליבני ומכסים אוירא דליבני בכלים אלא ע"כ צ"נ דרישא דקתני משילין והיינו טלטול בידים אסור באויר' דליבני שהוא מוקצה אע"ג דאיכא פסיד' והטעם ג"כ דאין לחוש שאם לא נתיר לו יעשה איסור תורה: