מחצית השקל על אורח חיים של:טו

(ס"ק טו) או ספק כו' דלעיל מיירי שכלו ל"ח דהוי ודאי בן קיימא אלא דהוא ספק אי חי לאחר מיתת האם כה"ג מקילים משא"כ הכא דהוי ס' בן קיימא:

ונ"ל דזה תלי' בפלוגת' כו' ר"ל אי בעי' בהאי דיושבת ע"ה דידעינן דודאי כלו ל"ח או לא:

בעוברה שהריחה (ביה"כ) אי לא אכלה מתעקר' ולדה כו' ש"ד ליתן (ר"ל לאכל האם) זהו לשון בה"ג כתב עליו הרמב"ן הביאו הר"ן וז"ל מדקאמר משום סכנת ולד משמע דאפי' ל"ל לדידה מחללין. והיינו דגרסי' בשלהי פרק קמא דערכין אר"נ א"ש האשה היושבת ע"ה כו' ואע"ג דתנן האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכים אותו אבר אבר כו' אלמא דלית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום א' ההורגו חייב אבל עובר לא כו' אפ"ה לענין שמירת מצות אמרה תורה חלל עליו שבת א' שמא ישמור שבתות הרבה כו' ואיכא מ"ד אין מחללים משום נפלים אלא עובר שהריחה חששה דמיתה דידה היא כו' וטעמ' דיושבת על המשבר טעמ' אחריני הוה כיון שמתה ה"ה כילוד לא כירך אמו ולא בדידה תלי' אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו אלא דלא ה"ל חזקה דחיות עכ"ל הרמב"ן שהביא הר"ן משמע דלהרמב"ן כו' היינו איכ' מאן דאמר שהביא הרמב"ן דתחלת דברי הרמב"ן הם לפ' דברי בה"ג דהא מייתי ראיה מדמות' להרגו. ר"ל דהא ממה דמותר להרגו לעובר הקשה תחלה לבה"ג כנ"ל וכתב לחלק כנ"ל. וא"כ האי איכא מ"ד שחולק על בה"ג וס"ל דאין מחללים משום נפלים ע"כ טעמא דידי' מצד קו' רמב"ן מדמותר להרגו. ולכן אין ראוי לחלל שבת עבורו א"כ לאותו מ"ד זה תלוי בזה אי מותר להרגו ואין חייבים על הריגתו אז אין מחללים עבורו שבת א"כ אי לא ידעי' שכלו ל"ח ניהו דאין הורגים אותו לכתחלה באין צורך שמא בן קיימא אבל עכ"פ אם כבר הורגו אינו נהרג עליו מספק וא"כ בספק כהאי אין מחללים עליו א"ה. דהא גם ממה שאינו נהרג על העובר הקשה תחלה על בה"ג מדתנן תינוק בן יום א' ההורגו חייב על עובר לא א"כ זהו ודאי גם טעם איכא מ"ד דאין מחללים על נפלי' היא מדאין חייבים על הריגתו א"כ אם אינו ידוע שכלו ל"ח דמספקא אין חייבים על הריגתו ה"ה דאין מחללים עליו א"ה וע"כ צ"ל האי דיושבת ע"ה דמחללים מיירי בדידעי' דכלו ל"ח:

ע"ש בספר תה"א לא ראיתיו מימי ולא ידעתי מ"ש שם:

והכא כיון דאיכ' כו' נלע"ד דזה קאי לדעת בה"ג דס"ל דעל נפלים מחללים ואינו דומה להריגתו כמ"ש הרמב"ן א"כ לדידי' תיקשי הא דספק בן ז' או בן ח' דאין מחללים עליו א"ה והוא ברייתא ערוכה בשבת דף קל"ה ע"ז כ' מ"א דצ"ל דשאני הכא דאיכא ריעות' (דלא כהבנת ס' ת"ש) והא דכתב דלהרמב"ן היינו האיכ' מ"ד כו' האי דיושבת ע"ה ע"כ מיירי בדידעי' שכלו ל"ח הא דהוצרך הרמב"ן לו' הטעם כיון שמתה האם ה"ה כילוד כו' אפשר דס"ל באשה המקשה לילד אפי' ידעו דכלו ל"ח מ"מ מחתכים העובר אבר אבר: