מחצית השקל על אורח חיים שכח:ט

(ס"ק ט) שוחטים דשבת הותרה כו' דביומא דף ו' פליגי ר"נ ור"ש הא דהתור' התירה אם הציבור טמאים להקריב קרבן בטומא' אי אמרי' טומא' דחויה בציבור וא"כ אם אפשר לעשות בטהר' צריך לעשות בטהרה או דלמא טומאה הותרה בצבור ואין בצבור כלל דין טומאה וס"ל להרא"ש כמ"ד טומאה הותרה בצבור וכן שייך דין זה לענין מה שהתיר' התורה לחלל שבת במקום סכנה אי שבת דחוי' אצל חולה או הותרה וס"ל להרא"ש דהותר' והוי שבת לגבי חולה שי"ב סכנה כחול גמור ולכן עדיף לשחוט דליכא חלול שבת מלהאכילו נבלה ואע"ג דכמו דשבת הותרה לגבי חולה היינו משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם כדאי' ביומא דף פה ע"ב. מה"ט גם נבלה וכל אסורים הותרה לגבי חולה וא"כ אכתי מאי עדיפא לשחוט מלהאכילו נבלה זה מיושב ע"פ דברי הרא"ש שכתב וז"ל ור"מ השיב בתשוב' ע"ז (ר"ל דמותר לשחוט ולא להאכילו נבלה) והביא דמיון מאוכל נפש בי"ט דשוחטים בי"ט דאיכא איסור עשה ול"ת כו' או נאמר לגוי לנחר עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מה"ת אלא כיון שהתור' התירה אוכל נפש בי"ט הוי לדידן כל אוכל בי"ט כמו בחול וה"נ כיון שהתור' התיר' פקוח נפש הוי כל מלאכה שעושים בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאלו עושה בחול והיכי דאיכא תרי אסירי מאכילים אותו הקל ושחיט' המאכל מותר אבל נבלה המאכל עצמו אסור וארי' דרביע עלי' ע"כ אבל כו' עכ"ל הרא"ש:

ומשמע כו' דאפי' איסור דבריהם כו' היינו דברי הרא"ש הנ"ל דאייחי ראי' מנחירת העוף ע"י גוי בי"ט דעדיף לשחוט אע"ג דבנחיר' ליכא לדעת הר"מ דפסק כמ"ד אין שחיט' לעוף מ"ה וליכא כ"א איסור דרבנן. אמנם לענ"ד יש לפקפק בשלמא איסור נחירה דרבנן לא הותרה כלל ושחיטת אוכל נפש הותרה בי"ט מה"ת נאכל איסור דרבנן היכי דאפשר לשחוט בהיתר ולא עביד איסורא כלל משא"כ גבי חולה דכל האסורים הותרו לגבי' למה נתיר לשחוט לעבור איסור תורה ולא להאכילו איסור דרבנן הגע בעצמך אם הי' לפנינו בשר שחוט מע"ש והוא טוב כאלו נשחט היום האם נתיר לשחוט לצורך חולה ה"ה באיסור דרבנן הא מן התור' ליכא אסורא והי' אסור לשחוט רק להאכילו דבר ההוא ואם רבנן אסרו אותו דבר וכי באו להקל ע"ד תורה ובזה ל"ש סברת הרא"ש דהמאכל מקרי איסור חמיר דארי' דאסור' רביע עלי' כיון דליכא רק איסור דרבנן וצ"ב:

אבל הר"ן כ' כו' דאזיל לטעמי' דפסק כמ"ד טומא' דחוי' בצבור וכמ"ש הרב"י בשמו וכן פסק הרמב"ם ול"ל כטעם הרא"ש:

וחמירי מלאו א' דשבת ואפשר לטעם זה אם יש מאכל שי"ב איסור דרבנן אין מתירים לשחוט. עוד טעמים דשמא כשיתודע לחולה יקוץ בנבל' משא"כ אם נשחט בשבת אינו קץ בו. כ' בספר דרכי משה שכיון כו'. בא לישב מ"ש דמתירים לשחוט ולא מתירים לישראל לבשל לבל יתנסך היין ע"ז כ' כיון שאסורו מדבריהם דהיינו סחם יינם משא"כ נבילה איסור תורה ואפי' לדעת הרא"ש דאפי' איסור דרבנן אין מאכילים אותו כמ"ש מ"א ובזה סיים וגם אסורו קיל מאד וקיל משאר איסור דרבנן ולטעם שהחול' יקוץ בנבל' לזה כ' וגם אין החולה קץ בו:

וגם בתשו' מתיר כו' אך לא קי"ל הכי כדאי' בי"ד ס"ס קנ"ה דוקא לעשות מרחץ מסתם יינם מותר אע"ג שהוא כדרך הנאתן ובלבד שלא ישתה כיון דאין בו סכנה ע"ש. מ"מ לענין שבת עשאו לסניף:

ועבי"ד כו' דאפשר בלא ניסוך דהיינו אם הכלי רחב ואינו מלא דל"ל שמא יגע ביין עצמו כיון דאינו מלא א"א ליגע בקל אם לא יראנו ישראל ואע"ג כיון דמעמידו אצל האש מגביהו וגם בשעת טלטולו משכשכו וקי"ל היכא דאיכא הגבה' ושכשוך אסור אפי לא נגע ביין מ"מ כיון דהכלי רחב ובקל ישתפך היין ע"י השכשוך לא ניחא לגוי בשכשוך ואינו אוסר ואם הישראל עומד סמוך לגוי אפי' הכלי מלא דבקל נוגע מ"מ ל"ח לנגיע' דמרתת כיון שהישראל עומד בצדו:

וע"ל סי' שי"ח כו' הם דברי הרב"י דע"כ צ"ל דמיירי ע"כ שצריך להרתיח היין דאי סגי בפושרין הלא אפשר לעשות ע"י ישראל שיעמידנו במקום שאין היד ס"ב דכה"ג מותר כדלעיל סי' שי"ח. ודע דמ"ש רמ"א בסי"ב דאם אפשר לעשותו ע"י גוי בלי איחור כלל עושים ע"י גוי וכתב שכן נוהגים והט"ז חולק דהא כ' הרא"ש דמה"ט אין לעשות ע"י גוי שהרואים יטעו שאסור לעשות ישראל בעצמו ולפעמים לא יזדמן גוי לעשותו ועי"ז יסתכן החולה ולפ"ז מאי מהני אם יעש' הגוי בלי איחור ואפי' יאמרו בשעת עשיית הגוי דגם ע"י ישראל מותר אלא לפי שהגוי מזומן לפנינו מ"מ אין לסמוך ע"ז גם בלי ספק ישראל יותר יזדרז בדבר מן הגוי: