מחצית השקל על אורח חיים שכח:ב

(ס"ק ב) מהשינים כו' אפי' אינו צפידנא. דצפודני מבואר להדיא במשנה ביומא דהוי סכנה ומתחיל בפה וגומרת בבני מעים אלא שאר חולי והוא איבעי' דלא אפשיטא בע"ז דף כ"ח דאמרי' על מכה של חלל דהיינו משינים ולפנים ואיבעי' להו ככי ושיני גופייהו מאי אם הם בכלל מכה של חלל ובעי למפשט מדתנן בשבת החושש בשיניו לא יגמע בו את החומץ חושש אין אבל כאיב טובא מותר (ועל כרחך צ"ל דהוי מכה של חלל דאלת"ה הוי סבירא לי' להש"ס דהוי חושש בעלמא ולא מיקרי חולה כלל ואפי' לגמע דהוא קל מאוד כאשר יתבאר לקמן בשם הר"ן הוי ליה לאסור) ודחי דלמא האי תנא אפ" כאיב טובא חושש קרי לי' וכ' הרא"ש כיון דהאיבעי' לא אפשיט' הוי ספק נפשות ואזלינן לקולא ומחללין עליו את השבת:

וכ"כ הר"ן כו' איבעי' ולא אפשיט' עד כאן לשון הר"ן ומ"ש מ"א ונקטינן לקולא הם דברי מ"א. והוא ממילא כיון דלא אפשט הוי ספק נפשות:

ומ"ש גבי עין שמרדה כו' וז"ל הר"ן ומסתברא דכי שרינן על ידי גוי ה"מ בחולה שנופל מחמת חליו למשכב אבל במיחש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא. ולא עוד אלא אפי' דברים שהם מותרים לבריאים אסורים לו כל היכי שמעשיו מוכיחים שלרפואה הוא מתכוין וזו היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע את החומץ ואמרינן נמי פרק א"מ דאפי' היכי דכייבי ליה טובא חושש קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא עכ"ל הר"ן וכתב ע"ז הרב"י וז"ל ותימא שנראה שפוסק כן וכיון דדרך דחיה אתמר ס' נפשות לקולא ואפשר שאף הר"ן לא אמרה לפסוק כן אלא לפרש טעמא דהאי דדחי עכ"ל והב"ח דחה דברי הרב"י דלפ"ד הרב"י אינו ענין לתחלת דברי הר"ן ומ"א הקדים להקשות דהא הר"ן גופיה כתב שם דהאבעי' לא אפשיט' וע"כ ס"ל דררך דחיה אתמר אלא אעפ"כ למידין ממנו למקום אחר דהיכי דליכא רק מיחש אפי' דברים המותרים לבריא אסורים לו כ"ש דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה דהא חזינן דכן דעת הדוחה אע"פ דקי"ל משום ספק נפשות היכי דכייבין לי' טובא ככי ושני אפי' לישראל מותר לעשות מלאכה אבל היכי דליכא רק מיחש דאסור אפי' מאכל בריאים בזה נשאר סברת הדחיין ואע"ג דדבר זה מגוף המשנה שמעינן דקתני החושש כו' לא יגמע א"ה מ"מ הביא האי דיחוי לאשמעינן דאפי' האי מיחש כאיב ליה טובא רק שמתחזק והולך כבריא אפ"ה אסור: