מחצית השקל על אורח חיים שכו:ח

(ס"ק ח) מותר כו' משום סחיטה כו' אע"ג דבביצה דף י"ח אמרי' דלכ"ע אדם מותר לטבול בשבת ומה"ט אפי' לדידן דקי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ משום פו"ר או מצות עונה מותר ולא חששו להני חששות דהן חששות רחוקות אבל כשהי' יכולת לטבול קודם לכן החמירו מצר המנהג וחששו לחומרות הנ"ל. וכן כתב בת"ה להחמיר אבל מטעם אחר:

אע"ג דאפי' המרדכי כו' ר"ל דאנן לא קי"ל כהמרדכי אלא דבצונן מותר כמ"ש ס"א ולכן כ' אפי' להמרדכי. דוקא בכלי. משום דהרואה סובר שרוחץ במים חמים. משא"כ בנהר דנראה לכל שהיא צונן:

מ"מ המנהג לאסור יהיה מאיזה טעם שיהיה ואפשר משום הני חששות שכ' מהרי"ל דא"ל משום סחיטה כו' אלא משום הני טעמי אין להחמיר בטבילה לבעלה אלא מהני הני טעמי לאסור הרחיצה. ולכן אפי' לטבול אסור דמחזי כמתקן ר"ל דהא בגמרא אמרי' אע"ג דכלי שנטמא אסור לטבול בשבת וי"ט משום דהוי כמתקן אבל אדם מותר לטבול משום דנרא' כמיקר אפי' בימות הגשמים ואפי' במים סרוחים מ"מ לפעמים רוחץ כשגופו מטונף בטיט וצואה ורוחץ להעביר הטיט וצואה שעליו ולכן אינו נראה כמתקן וא"כ בזמן הזה דמצד המנהג נזהרים שלא לרחוץ אפי' בצונן כנ"ל א"כ אם אדם טובל הכל יודעים דלשם טבילה הוא טובל ויראה כמתקן ואסור וכ"כ בי"ד סי' קצ"ט בשם הכלבו כו' משום סחיטת שער אע"ג דהרב"י כ' דל"ח להא דהא קי"ל אין סחיטה בשער. ע"כ אין כונתו כי אם שלא לדחות מה"ט טבילת מצוה דהא אע"ג שכתב הרמב"ם פ"ט דאין סחיטה בשער היינו מן התורה ולכן אין חייבים על סחיטת שער דמ"מ איסור' דרבנן איכא כמ"ש סי' ש"ל. מ"מ לא דחיה מה"ט טבילה בזמנה. אבל רחיצה ודאי דראוי לאסור מטעם זה וא"כ ממילא גם טבילת מצוה אסור דמחזי כמתקן דליכא למימר דנראה כמיקר דהא אסור להקר משום סחיטת שער. כיון דמדרבנן הוא לאו דוקא דאפי' מדרבנן ליכא דהא קי"ל דבטלה טבילת בעל קרי אלא ר"ל חומרא בעלמא כמ"ש סי' שכ"ג לענין טבילת כלי חדש בשבת דלמ"ד טבילת כלי מדרבנן לחד דיעה מותר לטבול בשבת כמו דמותר לטבול כלי הנטמא בולד הטומאה. כיון דהוא דרבנן מותר לטבול בשבת ולא מיקרי מתקן וה"ה הכא:

ובאגור כו' דבנהר אסור קאי אדלעיל ע"ד ת"ה שכ' דבנהר לכ"ע מותר. גם בב"י משום כל בו כו' הם דברים כפולים דכבר כותב כן לעיל:

ונ"ל דמומר כו' דלרבי יודא כו' היינו רבי יוסי ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול ולכן אפי' מל בפנינו אין מטבילין אותו בשבת דהוי כמתקן אבל ר' יודא ס"ל דבחדא סגי או מילה או טבילה ובחד דינו כישראל. ניהו דעכ"פ צריך שתיהן מילה וטבילה מ"מ בחד מינייהו סגי להיות דינו כישראל שיהיו קדושיו קדושין ואינו עושה יין נסך ולכל הדברים ה"ה כישראל ולכן אם מל בפנינו מטבילין אותו בשבת דלא הוי כמתקן וניהו דקי"ל כר' יוסי מ"מ מדר"י שמעינן לענין טבילת מומר שחזר לדת ישראל דטעון טבילה כמ"ש ס"ס רס"ח (וט"ז סי' רס"ז ס"ק ה' כ' דגם צריך להתגלח) היינו לחומרא בעלמא לדמותו לגר שנתגייר אבל מצד הדין א"צ כלל כמ"ש הנ"י ביבמות דהא ישראל גמור אלא שע"ע היה ישראל רשע ואע"ג שכ' הנ"י דמדרבנן בעי טבילה לאו דוקא. דלא מצינו בכל הש"ס דמומר שחזר בתשו' שצריך טבילה אלא ר"ל מצד חומרא. וא"כ עכ"פ לא עדיף מגר לר' יודא דמותר להטבילו בשבת ולא הוי כמתקן ובס' ת"ש פקפק על זה דכ"ז ניחא לטעם המבואר בש"ס לענין גר. אבל לדעת הרמב"ם וכן העתיק הרב"י שם בש"ע דס"ל לפי המסקנא א"צ לטעם איסור הטבילה של גר בשבת משום מתקן אלא דבעי ג' אצל טבילת גר דכתיב גבי' משפט ובעי' ג' כמו גבי משפט ומה"ט אין מטבילים בשבת דאין דנין בשבת א"כ טעם זה שייך גם גבי מומר שחזר בתשו' דהא בעינן ג"כ שלשה בשעת טבילה כמ"ש רמ"א שם ולענ"ד לק"מ דמטעם משפט לא הוי צריך מ"א טעם להתיר טבילת מומר דגבי מומר לא כתיב משפט ומה שצריכים ג' בטבילתו אינו כ"א לדמיון כמו גבי גר וא"כ ודאי מותר בשבת אלא דאעפ"כ אסור דהוי מתקן להיכן אזיל לזה כ' מ"א דלא הוי מתקן כנ"ל: