מחצית השקל על אורח חיים שכה:לב

(ס"ק לב) והוא שימתין כו' אע"ג דלאחר כו' חדא דאין אדם חוטא ולא לו ועוד הא אסור למי שהובא בשבילו כדי שיעשה וא"כ לא יועיל באמירתו כלום והיינו למ"ד דהטעם שצריך להמתין כ"ש כדי שלא יאמר לגוי כו' והוא שיטת ר"ת אבל לשיטת רש"י דהטעם שלא יהנה ממלאכת שבת א"כ דגם אחרים צריכין להמתין במ"ש בכ"ש אלא שזה שכ' מ"א אע"ג דלאחר כו' הם דברי הראב"ד שהשיג כן על הרמב"ם שכ' דאחר ג"כ צריך להמתין כ"ש והקשה הראב"ד הא הרמב"ם ס"ל טעם לכ"ש משום גזרה שלא יאמר כו' ובאחר ליכא למיגזר:

מלאכה גמורה לאפוקי תחומין. בכ"ה האריך כו' על מעשה שבא לידו שהובא ע"י גוי בשבת ח"ל בשר לישראל ואסר להם עולמית. והיה הנדון כאלו הישראל צוה לגוי שיביאו בשבת וראייתו מרברי רי"ו שהובא בב"י ס"ס ש"ז (ורמז עליו ס"ס זה) וז"ל כ' רי"ו ישראל שאמר לגוי לעשות מלאכה בשבת ועבר משום שבות אסורה לו אותה מלאכה לעולם משום קנסא כן דקדקו הפוסקים בפרק השוכר את הפועלים (הוא גמ' דב"מ ד' צ' שהבאתי לעיל בס"ק ל') אבל הרמב"ם בפ"ו כ' שמותר ליהנות מאותה מלאכה לערב אחר שימתין כ"ש וכותיה נקטינן עכ"ל הרב"י:

ובכ"ה הסכים לדעת רי"ו משום דגם התוס' ס"ל כרי"ו שכ' ד' קנ"א ד"ה נכרי שהביא כו' ע"פ מה שהוכיחו דלא כפירש"י ובגוי שהביא חלילים דלא יספור בהן ישראל דאין אסורים במ"ש אלא בכ"ש וכתבו ואע"ג דבעשה קבר לא יקבור בו ישראל עולמית כ' לחלק וז"ל דסתם חללים אין מביאין אותן לשם אדם מיוחד אלא לשם כמה בני אדם עכ"ל התוס' משמע דאם הובאו לשם אדם מיוחד מודים התו' דאסורים עולמית ואף דהרמב"ם חולק מ"מ רי"ו והתו' הם שנים נגד יחיד ויש להחמיר כדבריהם (וכ' עוד דאפשר באיסור תחומים דקיל ויותר יש לחוש שיזלזלו בו מודה הרמב"ם שאסור עולמית):

דפשוט הוא בביצה כו' ואע"ג דבביצה מיירי שלא צוה ישראל לגוי להביא ובכ"ה מיירי בנדון שדומה שישראל צוהו ע"כ צ"ל דכ"ה כ' דהוי כאלו ישראל צוהו לרווחא דמילתא אבל ס"ל דאפי' לא צוהו ישראל אלא הגוי הביאו מדעת עצמו אסור דהא הביא ראיה מרברי התו' דחלילין הנ"ל ושם לא צוה ישראל לגוי ואפ"ה ס"ל לכ"ה דהתוס' ס"ל דאם הביא חלילין לאדם מיוחד אסורים לעולם:

ויליף כו' אבל בשבת כו'. בא לישב דלא תימא ניהו דרי"ו כ' דינו בישראל שצוה לגוי מ"מ ע"כ לאו דוקא אלא ס"ל דאפי' עשה גוי מעצמו אסור עולמית דהא מביא ראיה מפרק השוכר את הפועלים בענין סירוס כנ"ל. והא שם לא צוה ישראל לזה כ' מ"א דלעילם מ"ש רי"ו דישראל צוה לגוי הוא דוקא אבל אם הגוי עשה מדעת עצמו מודה שלערב מותר בכ"ש דודאי לא יחלוק על גמרא ערוכה בביצה ומהאי דסירוס מביא ראיה בהדרגה דשם בסירוס דהגוי נתכוין לאיסור ר"ל דתכלי' הגוי לסירוס והו' האיסור משא"כ בשבת אין תכלית כוונות הגוי לחלל שבת כ"א להביאו לישראל אלא שא"א לו להוציא כוונתו וצריך ע"י זה לחלל שבת א"כ ניהו דבסירוס אפי' לא צוה אסור מ"מ בשבת אין לאסור כ"א כשצוהו ישראל ואז דומה קצת כאלו הגוי נתכוין לחלל שבת:

ואף בזה ר"ל אפי' צוה ישראל לגוי הכריע כהרמב"ם דסגי להמתין כ"ש:

וזה נעלמה מבעל כ"ה שכתב אע"פ שהרב"י בספרו הארוך הכריע כרמב"ם מ"מ בש"ע ע"כ חזר בו ולא כ' לא איסור ולא היתר והשמיט הרין ולזה כ' מ"א דהא בסי' ש"ז ס"כ הכריע בש"ע כהרמב"ם. והדין עמו ר"ל עם הרב"י שהכריע כהרמב"ם אפי' צוה ישראל לגוי: