מחצית השקל על אורח חיים שכא:יט

(ס"ק יט) שהרי כו' הרמב"ם לשיטתיה אזיל ר"ל במה שתולה ההיתר שהוא דומה לחול ולא אתי לאחלופי בקמח משמע דבחול ג"כ מותר היינו לשיטתו דס"ל דאפי' מידי דלאו בר גיבל כלל פליג ר"י בר"י וכנ"ל:

המגבל בעפר (כצ"ל) ה"ז תולדת לש. ואין גיבל באפר:

והראב"ד חולק כו'. דס"ל מידי דלאו ב"ג כלל כמו אפר מודה ר"י בר"י כנ"ל. עס"ס תק"ז דמזה הביאו ראיה לדעת הרמב"ם דאמרינן בביצה והובא ס"ס תק"ז קטמא שרי פי רש"י מותר ליתן מים באפר ולגבלו ולטוח פי תנור שלא יצא החום והיינו כר"י בר"י דנתינת מים לאו היינו גבילו וכיון דאפר לאו בר גיבל שרי לגבלו. ולדעת הראב"ד דבמידי דלאו ב"ג מודה ר"י בר"י קשיא למה קטמא שרי ועיין בתוס' שבת דף י"ח דמה"ט פרשו האי דקטמא בענין אחר ועמ"ש מ"א בסי' תק"ו ליישב האי דקטמא להראב"ד. ונ"ל דאסור להשתין מים על טיט וטיט הוי בר גיבל. ולר"י בר"י ודאי שרי לכ"ע אלא דחשש לדעת הפוסקי' כרבי דאפי' במידי דבר גיבל נתינת מים זו הוא גבולו. הביא הרב"י דעתם בסעיף ט"ז ולפ"ז ה"ה באפר אסור דהא גם (אפר) עפר בר גיבל הוא. וכן העתיק בספר א"ר לשון מ"א ונ"ל דאסור להשתין על טיט או עפר:

עי' סי' ש"ך סעיף י"ד שמהר"ם התיר להשתין בשלג אע"פ שע"י השתן נימח השלג כיון דא"א בענין אחר כמו שמותר לדרוס ע"ג שלג. והרא"ש היה נזהר ע"ש טעם מחלוקתן. ואפשר כאן גם הרא"ש מודה כיון דכאן איכא עוד קולא לצרף דעת הפוסקים כר"י בר"י דנתינת מים לא זו הוא גבילו: