מחצית השקל על אורח חיים שכ:כ

(ס"ק כ) פ"ר כו' כתב הרא"ש כו' מ"מ בשאר אסורים מודה דאסור דדוקא בשבת מותר משום דבשבת בעינן מלאכת מחשבת ולכן היכי דלא ניחא ליה לא הוי מלאכת מחשבת משא"כ בשאר אסורים. מדפריך בזבחים דצ"א ע"ב אהא דאמר שמואל המתנדב יין מזלפו ע"ג האש של המערכה שע"ג המזבח ופריך והא כתיב לא תכבה וע"י הזילוף מכבה. ומשני כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי א"נ כיבוי דמצוה שאני ופריך והתניא יין כדברי רבי עקיבא. לספלים כו' עוד תניא יין מנסך לספלים או אינו אלא לאישים ת"ל לא יכבה. ומשני ל"ק הא ר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור הא ר"ש דס"ל דבר שא"מ מותר והשתא דייק הרא"ש מהמקשן הראשון דפריך והא מכבה וכי לא אסיק דהוי דבר שאינו מתכוין ואי דאכתי אסור דהוי פ"ר. מ"מ הא הוי פ"ר דלא ניחא ליה א"ו דבשאר אסורים אפי' פ"ר דלא ניחא לי' אסור. דהא מסקי' דלר"ש שרי דהוי דבר שא"מ וע"כ צ"ל דגם בשאר אסורים ופ"ר דלא ניחא לי' מותר. וגם בפ' הבונה מייתי הרא"ש ראיה מזה כו' היינו למסקנת הש"ס דמוקי לה כר"ש דדבר שא"מ מותר ואע"ג דהוי פ"ר אע"כ כמ"ש הערוך דהיכא דלא ניחא ליה שרי הרי דאפי' בשאר אסורים ע"כ ס"ל להערוך דשרי דהא מייתי ראיה משאר אסורים. ע"ש מה שתירץ וכ' שני תירוצים והתירוץ אשר נראה לו עיקר הוא דמדברי המתרץ לק"מ להרא"ש דכונת המתרץ הא ר"ש דנשאר בתירץ הראשון דהוי כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה אלא דהיתר זה גרידא ל"מ אלא בצירוף דר"ש ס"ל דבר שא"מ מותר ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ לא ניחא ליה ואע"ג דבשאר אסורים אפי' לא ניחא ליה אסור מ"מ קליש אסורא ומהני סברת כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה להתיר משא"כ לר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור סברת כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה גרידא ל"מ להתיר אבל המקשן דלא אסיק אדעתי' כיבוי במקצת או כיבוי דמצו' שאני פריך והא מכבה אע"ג דודאי אסיק אדעתיה די"ל דשמואל כר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר אע"כ דהוי קשיא לי' דהוי פ"ר ואע"ג דלא ניחא לי' מ"מ בשאר אסורים אסור אלא בצירוף סברת כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה וזה אכתי לא אסיק אדעתיה עכת"ד. ולענ"ד לא תירץ כלום דהא הרא"ש מייתי ראיה כו' דבשבת מותר פ"ר דלא ניחא לי' מדברי המתרץ כנ"ל ולפ"ד הבה"ז אדרבא משמע שם דאסור אלא בצירוף סבר' כיבוי במקצת או כיבוי דמצוה א"ו דלא ס"ל כהבה"ז ולא ס"ל לחלק בפ' הבונה בין שבת לשאר אסורים והדרא ק"ל. כמ"ש הרמב"ם כו' וכדמוכח במנחות ר"ל דהרא"ש בא להוכיח דהערוך מוד' בשאר אסורי' אין בנין ראייתו ע"ד הרמב"ם כי מאן לימא לן דהרמב"ם ס"ל כהערוך או הערוך ס"ל כהרמב"ם לכן כ' מ"א דדברי הרמב"ם דפסק דלא כשמואל מוכרחי' בגמ' במנחות וא"כ ודאי גם הערוך ס"ל בזה כהרמב"ם דלא קיימא לן כשמואל והראיה ממנחות כ' הכ"מ שם ס"פ ט"ז ממע"ק דסתם משנה במנחות דף עד ע"ב דתנן בזה יפה כח המזבח כו' מפקא מדשמואל וכדאי' בש"ס שם. ולכן שפיר מייתי ראי' מהמקשן דהא אנן קי"ל כהמקשן והא דאייתי ראיה בפ' הבונה ממסקנת הש"ס אע"ג דלא קי"ל כוותיה צ"ל דנודע דראוי למעט במחלוקת בין האמוראים וכיון דחזי' לשמואל דאפי' בשאר אסורים ס"ל פ"ר דלא ניחא ליה מותר ניהו דלא קיי"ל כותיה בשאר אסורים כדמוכח סתם משנה במנחות הנ"ל מ"מ למעט במחלוקת י"ל דעכ"פ בשבת גם המשנה מודה משום דבעי' מלאכת מחשבת ולדעת הפוסקים ר"ל החולקי' על הערוך וכמו שכתב הרא"ש בפ' הבונה דיש לדחו' ראייתו מהאי דשמואל די"ל דשם ליכא פ"ר דאפשר לזלף בטפין קטנים שאינו מכבה ואפי' מזלף בטפין גדולין תו לא הוי פ"ר וכ"כ רש"י בזבחים:

צ"ל כמ"ש הכ"מ ר"ל הא דסתמה המשנ' במנחות דלא כשמואל והא קיי"ל דבר שא"מ מותר כר"ש וכ' הכ"מ הטעם דהמשנה סתמה כר"ע דברייתא ואין טעמו של ר"ע משום איסור כיבוי אלא כך היה קבלה בידו דצריך לזלפו לספלים וכן ברייתא א' דקתני הטעם משום לא תכבה אין זה עיקר הטעם אלא קבלה היתה בידם ולכן בברייתא דר"ע לא הוזכר טעם דכתיב לא תכבה: