מחצית השקל על אורח חיים שטז:יב

(ס"ק י"ב) שלא ישכנו כו' ולהרמב"ם הטעם כו'. ר"ל הרמב"ם שפסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב. ומ"מ פסק לדינא דהכא ע"כ צ"ל משום דאינו צד כדרכו כו'. ובספר ח"מ הבין שר"ל הואיל וצד ע"י שינוי וכמו שסיים הרמב"ם שם כיצד הוא עושה כופה כלי עליהם או מקיף עליהם או קושרן עכ"ל. והקשה ע"ז דלמה יהי' זה נקרא שינוי ולא הוי צידה כדרכו ואייתו ראיה דזה הוי צידה גמורה ע"ש ובלא"ה לענ"ד א"א לומר כן דא"כ ה"ל להרב"י לבאר ולכתוב ולהרמב"ם בעי' שיצוד דרך שינוי וכמ"ש בסעיף שאח"ז בשמונה שרצים ולהרמב"ם חייב א"ו דבאמת אין זה שינוי ואפי' צידה כדרכו מותר להרמב"ם דהוי מתעסק והם דברי המ"מ פ' י' דין י"ז בדין מפיס מורסא וצידת נחש דדיניהם וטעמם שוה וז"ל שאין זה מלאכה שאצ"ל שהוא עושה המלאכה בעצמה ובכוונה אבל דברים אלו אין כוונתו למלאכה שכל כוונתו הוא להוציא ליחה ולהנצל כו' עכ"ל וזה קרי שם המ"מ לפני זה מתעסק ע"ש ור"ל מלאכה שאצ"ל מיקרי המכבה כשמכוין נעשות פחמים זה הוי מלאכה שצ"ל אבל כשאין כוונתו לעשות פחמים אלא לתכלית אחר שחס על הנר ועל השמן וכי"ב הוי מלאכה שאצ"ל והיינו דמלאכה הוא הכבי' ותכלית גוף המלאכ' הוא עשיית פחמים ומ"מ אפי' אין דעתו לפחמין והיינו אצ"ל מ"מ רוצה לעשות המלאכה דהיינו הכביה אבל אצ"ל דהיינו לפחמין משא"כ כאן במפיס מורסא דהמלאכה הפתח ובצידה המלאכה הצדיה שלא יוכל לברוח. וא"כ במפיס מורסא להוציא ליחה ולא לעשות פתח אינו מכוין למלאכה כלל וכן בצידת נחש שלא יזיקנו אין הכוונה למלאכת הצידה כ"א להנצל מההיזק וזה גם לר"י דחייב במלאכה שאצ"ל מותר וכן נקרא בש"ס בלי כוונה מתעסק כמו מתעסק בחלבים ועריות מ"מ לפ"ד מ"מ צ"ל בין מלאכה שאינה צ"ל ובין פ"ר ועיין במ"א סי' רע"ח:

דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג ובס' א"ר ובס' ח"מ השיגו עליו דהא נחש ע"כ במינו ניצוד גם התי"ט פרק ט"ז דשבת משנה ז' ד"ה ועל עקרב כו' כ' וז"ל לפי שהנחש אין במינו ניצד כו' אבל תימא מדתנן פ"ב דעדיות דהצד נחש לרפואה חייב ש"מ שהוא במינו ניצד כו' לכך נראה כו' עכ"ל ובספר ת"ש הגיה בדברי מ"א שצ"ל דהא במינו ניצד ע"ש ולכן לענ"ד כוונת מ"א דהמ"מ כ' שני טעמים לדעת הרמב"ם אע"ג דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב מ"מ פוסק לדינא דהכ' וז"ל וכן צידת נחש שאין צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה (הבאתי לשונו שאין זה מלאכה שאצ"ל כו') א"נ כיון דרבים נזוקים בו חשיב ליה כסכנת נפשות כו' עכ"ל המ"מ והעתיק מ"א טעם אחד של המ"מ דהוי מתעסק ובא להתנצל למה לא העתיק גם טעם שני של מ"מ ולזה כ' אפי' אין ממיתים שרי וכ"כ הרמב"ם להדיא וא"כ לטעם א' דהוי מתעסק א"ש דאפי' אין ממיתים שרי אבל לטעם שני דחשיב ליה כסכנת נפשות אם נאמר דר"ל דהוי סכנת נפשות ממש דא"א שלא ימית אדם א' ולפ"ז אם ודאי אין ממיתים היה אסור והלא הרמב"ם כ' אפי' אין ממיתים מותר ואי ר"ל דאפי' אין ממיתים ודאי לשום אדם מ"מ כיון דרבים נזוקים בו הקילו בו כאלו הוי סכנת נפשות וכ"מ לשון המ"מ וע"ז כ' מ"א דא"כ תיקשי למה באמת מותר הא במינו ניצד ואייתי ראיה מסעיף ג' שכ' שם כל שאין במינו ניצד פטור וכ' שם מ"א בס"ק ו' אפי' צדן לצורך א"כ תיקשי קושית התי"ט הנ"ל א"א דנקרא אין במינו ניצד א"כ בצד לרפואה חייב ניהו דהוי לצורך הא מה שאין במינו ניצד אפי' צד לצורך פטור אע"כ צ"ל דהוי במינו ניצד וא"כ יש איסור דאוריי' בצידתו ולכן לרפואה חייב ואיסור דאוריי' אין מתירים משום היזק רבים וע"ז כ' מ"א ועס"ס של"ד ר"ל שכ' שם לכבות גחלים של עץ במקום שרבים ניזוקים בה לדעת הטור דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור ולא הוי רק איסור דרבנן מותר לכבות משום היזק רבים אבל לרמב"ם דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ואיכא איסור דאורייתא בכביית הגחלים אסור לכבותה הרי דאין מתירים איסור תורה משום היזק רבים ולכן ע"כ צ"ל הטעם דהרמב"ם מתיר צידת נחש דהוי מתעסק כטעם א' של המ"מ: