מחצית השקל על אורח חיים שיד:ה

(ס"ק ה) ודוקא כו' וז"ל ת"ה כו' דע דדברי הרב"י ורמ"א נובעים מדברי מרדכי ות"ה ובאמת רמ"א חולק עם הרב"י דלהרב"י אין צריך להוציאו מבע"י פ"א ואעפ"כ לא כתב רמ"א לשון וי"א כיון דאינו מבואר להדיא כן בדברי הרב"י וכיוצא בזה דרך רמ"א לכתוב דבריו בלשון פי' ע"ד המחבר ולא בלשון י"א כנודע וכאשר יתבאר אך מ"א חולק עליהם לכן הבי' לשון ת"ה ואעתיק תחלה לשון השאלה ובזה יובנו יותר דברי מ"א (גם הט"ז הביאו) שאלה סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או בספסל שאינו מחובר אי שרי להוציאו בשבת תשובה כשהוא תחוב בכותל דהוי מחובר אסור דהוי פסיק רישיה בהוצאתו שודאי ירחיב הגומא ויתחייב משום בונה מהיכי דתקוע קצת בחוזק כמעט פ"ר הוא ואין להביא ראיה להתיר מהא דכ' המרדכי פרק חביות שאם היה סכין תקוע בחביות מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף ומייתי ראיה מפ' במה טומנין (דף נ' ע"ב דאמר שמואל) האי סכינא דביני אורבי (פרש"י כותל לבנים ותוחב הסכין בין שורה לשורה) דצה ושלפה מבע"י שרי וי"ל כיון דחבית כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים כר ולהכי אין בו משום בונה אפי' הוי א"א שלא יוסיף בנקב וא"ת לחייב משום מתקן פתחא הא מסקינן כו' דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא כו' אלא דחכמים גזרו כו' משום לול של תרנגולים כו' ולהכי כי קא קמכוין אסור אבל באינו מתכוין נוכל לומר אפי' אי פ"ר שרי דבאיסורא דרבנן י"ל בין במתכוין לפ"ר כדאיתא בתשובת מהר"ם במרדכי פ' הזורק כו' אמנם נראה דהאי סכינא התקוע בחביות וכמו שהעתיק מ"א סוף דבריו ומסקנא דבריו שם בתשובה בין בסכין התחוב בכותל של עץ ובין האי החביות שבמרדכי אסור אבל בדבר תלוש כספסל וכה"ג לא ידעינן טעם לאיסור. דר"י פי' פרק כירה דף מ"ד כו' שלא יזיז עפר ממקומו וסיים שם בת"ה ומשום מוקצה עכ"ל ובאמת זהו פירש"י אבל לפי' ר"י שדחה טעם זה דהא גם ר"ה הכי ס"ל והא ר"ה ס"ל טלטול מ"ה מותר והא ליכא כ"א טלטול מן הצד לכן פי' ר"י הטעם משום הרחב' גומא ולכן ע"כ יש ט"ס בת"ה וע' ט"ז מה שהגיה אבל מ"א ס"ל דרק שתי תיבות ומשום מוקצה הם ט"ס וכוונתו שלא יזיזו עפר ר"ל וירחיב הגומא והנה הרב"י תמה על ת"ה תרי תמיהו' חדא שמסיים דבספסל וכ"ד תלוש ליכא איסור א"כ למה הוצרך בחביות שבמרדכי דצה ושלפה הא הוי דבר תלוש ועמ"ש הב"ח ליישב דמיירי בחביות גדולה המחזק' מ' סאה והמעיין שם בתשובה יראה דס"ל דהמרדכי מיירי בסתם חביות הקטנ' אלא שכ' הת"ה אם דצה ושלפה אפי' חביות גדולה מותרת ע"ש עוד הקשה הרב"י על מ"ש ת"ה דהמרדכי ע"כ מיירי בדצה ושלפה דהא מייתי ראיה מסכינא דב"א והתם מיירי בדצה ושלפה והא איתותב שמואל דהכי איתא התם א"ר הונא האי סליקוסתא (פרש"י בדי בשמים שתוחבים אותן בעפר לח שישארו לחים) דצה ושלפה שרי ואם לאו אסור אמר שמואל האי סכינא דב"א דצה ושלפה כו' מתיב רב קטינא והתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היה מקצ' עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ושביעי' ומעשר וניטלין בשבת תיובתא וכ' רש"י וז"ל מתיב רב קטינא להני רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה אסור עכ"ל ולכן פסקו הרי"ף והרא"ש דלא בעינן דצה ושלפה וא"כ מ"ש המרדכי כו' כדאמרי' בפ' ב"ט אמר שמואל הני סכינא כו' לאו למימרא דכשמואל נקטינן דהא איתותב אלא מסיפא דמילתא דאסיקנא דאפי' לא דצה שלפה שרי הוא דמייתי ולא חש לסיומי מילתא דמפורש בהדיא דשמואל איתותב ולא קי"ל כוותיה:

וא"כ בסכין התקוע בחביות אפי' לא דצה שלפה שרי כו' ואפשר דהוא מפרש דלא מותיב רב קטינא אלא לרב הונא דאמר האי סליקוסתא כו' דהטומן לפת להאי דמיא טפי דבתרווייהו א"ל למזיז עפר אבל סכינא דב"א א"ל ביה נמי משום מרחיב הגומא דהוי בונה עכ"ל הרב"י ולכן לא העתיק הרב"י בחביות דבעינן דצה שלפה אך רמ"א דסבירא ליה כת"ה כתב דבעינן דצה שלפ':

הנה מבואר כו' בא לדחות תי' הרב"י דהת"ה סבירא ליה דתיובתא דרב קטינא לא קאי על שמואל וא"א לומר כן דהא תרומת הדשן הביא דברי התוס' דרף מ"ד דשם פי' ר"י דהטעם משום גומא ושם בא"ד כתבו התוס' להדיא דתיובתא דרב קטינא קאי גם לשמואל וא"כ איך יכתוב הת"ה שלא כדברי התוס' אשר הם בין עיניו ובין ידיו ולא יזכירם כלל גם מנ"ל לת"ה גם אי הת"ה אליביה דנפשי' ס"ל דהתיובתא לא קאי על שמואל מ"מ מנ"ל דהמרדכי סובר כן כיון דידע הת"ה דהתוס' ס"ל דגם לשמואל מותיב ודלמא גם המרדכי ס"ל כן א"ו דגם ת"ה ס"ל דהתיובתא קאי גם לשמואל לענין קושיית הרב"י כיון דאיתותב שמואל ל"ב דצה שלפה ואיך כ' הת"ה דהמרדכי ר"ל דבעינן דצה שלפה עז"כ מ"א ליישב במ"ש מ"א ומשמע דס"ל פשוט לת"ה כו' וכוונתו דהא כ' ר"י דמה"ט בעי שמואל דצה ושלפ' שלא ירחיב הגומ'. וא"כ ניהו דאיתותב שמואל דלא בעי דצה שלפ' אבל מ"מ ע"כ בעינן שלא יהיה פ"ר לענין הרחבת הגומא ורב קטינא לא אותיב לשמואל כ"א מה דבעי דוק' דצה שלפה ואי לא לא משכחת התיר' דודאי הוי פ"ר והתנן הטומן לפת כו' וא"כ ע"כ צ"ל דאפי' לא דצה שלפ' משכחת דלא הוי פ"ר אבל אי הוי פ"ר מודה רב קטינא דאסור:

דדוק' כשחופר כו' ר"ל דאמרי' במס' ביצה דף ח' ע"ב א"ר אבא החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרה פטור ומזה דייק הת"ה הא אם א"צ גם לעפר' חייב וא"כ ע"כ מוד' ר' קטינא בהאי דטומן לפת וסכינ' דב"א ניהו דל"ב דצה שלפה אבל מ"מ ע"כ צ"ל דלא הוי פ"ר דהא אי מתכוין הוי איסור תור' א"כ בלא מתכוין כי הוי פ"ר ג"כ אסור:

וא"כ האי דחביות כו' דמלאכ' דאוריי' הוא ר"ל כיון דהמרדכי אייתי ראיה משמואל ומדמה חביות לסכינא דב"א:

וכמו דדינא דשמואל אפי' מאי דאיתותב ע"כ מיירי בענין דלא הוי פ"ר דשם ודאי הוי מלאכה דאוריי' ע"כ גם בחביות מיירי בענין דלא הוי פ"ר. דמלאכה דאוריי' היא שעושה פתח כו' ר"ל ע"כ מיירי בחביות שהפתח שם עשוי להכניס ולהוציא כגון להכניס יין ולהוציא יין דרומה ללול של תרגגולים דהוי מלאכ' דאוריית' א"כ בסכין התחוב בכותל של עץ ג"כ בעינן שלא יהי' פ"ר דשם הוי מלאכ' דאוריית' משום קודח ובונה ולכן בספסל התלוש התיר הת"ה דשם ליכא משום פתח דמאי ענין פתח לספסל וגם בונה ליכא דהא אין בו"ס בכלים ובזה נתיישבו קושית הרב"י על ת"ה אך תדע ולפי דברי מ"א מ"ש ת"ה דבעינן בחביות ובסכינא דב"א דצה שלפה הוא ל"ד אלא ר"ל דבעי' שלא יהי' פ"ר ונקט מילתא דפסיקא דהיכי דדצה שלפה ודאי לא הוי פ"ר וכדאמר שמואל. עיין ברכות דף כ"ד ע"ב בתוס' צ"ל עיין בכורות דף כ"ד ע"ב בתוס':

וע' בתוס' פסחים כו' הביא מ"א דבריהם סס"ק זה:

ולי צ"ע כו' דע"כ למאי דאיתותב שמואל אפי' הוי פ"ר שרי:

וכ"כ התו' כו' שרי לתחוב כו' שכתבו שם לגרסת הערוך דגרס אם מקצת האמהות מגולות אבל אי אין מקצת אמהות מגולות חושש משום כלאים ושביעית ומעשר. הקשו התו' א"כ מאי פריך רב קטינא (ואזלי שם לפרש"י דטעמ' דרב ושמואל משום טלטול מן הצד כמ"ש מהרש"א ומהר"ם) והא בטלטול מן הצד פליגי רבי אליעזר בן תודאי ורבנן דרבנן אוסרים ורבי אליעזר ב"ת מתיר אם כן דילמ' רב ושמואל כרבנן סביר' ליה ומתניתין אתי' כרבי אליעזר ב"ת ופי' מהרש"א ומהר"ם בשלמ' לגירסת רש"י לק"מ דאי אמרת דמתני' כר"א ב"ת אתיא א"כ למה קתני אם מקצת עלין מגולים אפי' כלן מכוסים שרי והיינו שתוחב בלפת כוש או מחט ומוציאם דע"כ הא דנקט מקצת עלין מגולים רק משום שבת גרידא נקטינן אבל כלאים ושביעית ומעשר אפי' כלם מכוסים אינו חושש כמ"ש רש"י אבל לגרסת הערוך דאצטריך מקצת אמהות מגולים משום דאי מכוסים חושש לכלם א"כ שפיר י"ל דאתי' כר"א ב"ת ומשום שבת אפי' כלם מכוסים שרי. ולא נקט מגולים אלא משום אינך ותי' דמכל מקום אי אתיא כר' אליעזר בן תודאי הוה ליה למיתני בפי' ובשבת אפי' מכוסים שרי. וע"כ שמוציאים ע"י שתוחב כוש או מחט ואע"ג דעביד גומא אפ"ה שרי. וע"ל סי' שי"א ס"ק כ"א:

וטעמ' דמקלקל כו' ופטור אפי' לר"י כ"ה בש"ס שם ור"ל ל"מ לר"ש ודאי פטור דהוי מלאכ' שאצ"ל. אלא אפי' לר"י דס"ל מלאכ' שאצ"ל חייב מ"מ כה"ג פטור משום דהוי מקלקל וא"כ ל"מ לשיטת ת"ה דס"ל באיסור דרבנן פסיק רישיה מותר לפ"ז ודאי י"ל לפי מאי דאיתותב שמואל מותר בטומן לפת וכל הני דשם אפי' איכא פ"ר לענין גומא מ"מ כיון דמקלקל וליכא רק איסור דרבנן שרי אלא אפי' לדעת מ"א שחולק עליו בזה וס"ל דגם באיסור דרבנן פ"ר אסור וכמ"ש אח"ז מכל מקום בכהאי גוונא מותר וכמו שכתב מ"א אחר זה בצירוף כל הקילות דהוי מלאכ' שאצ"ל ואינו מתכוין ומקלקל כלאחר יד:

ודברי התוס' כו' צ"ע דאמרי' שם אמאי דתנן התם לא יטמין הביצה בחול ובאבק דרכים החמים כדי לצלותה ואמר רבא הטעם שמא יזיז עפר ופרש"י שמא לא יהי' לו עפר כל הצורך ויזיז עפר הדבוק והוי חופר גומא והקשו התוס' וז"ל וק' לריב"א דהא ליכא איסור דאוריית' בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לר"ש דאמר מלאכ' שאצ"ל פטור עכ"ל. והקש' למ"א למה כתבו לר"ש הלא גם לר"י דס"ל מלאכ' שאינה צ"ל חייב מ"מ כה"ג ליכא איסור תור' דהוי מקלקל כדאית' דע"ג הנ"ל:

ואפשר דמיירי כו' בא ליישב דברי התוס' דמה"ט נקטו ר"ש דאפ"ת דמיירי בשדה דלא הוי מקלקל וחייב לר"י מ"מ לר"ש דהתו' פסקו כוותיה עכ"פ ליכא איסור תורה. וכמ"ש המ"מ ספ"א מהלכות שבת וז"ל ומכאן שאם היתה הגומא במקום שאין בו קלקול אע"פ שא"צ לה חייב עלה לדעת רבינו ז"ל שפסק כר"י עכ"ל. במילי דרבנן וכ"כ בסי' ס"ו כצ"ל. צ"ע כו' ותלמוד ערוך הוא בביצה דף ל"ו ע"א ובשבת דף מ"ג ע"א דתני' פורסים מחצלת ע"ג כורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד פריך אי לא מתכוין מאי הוי הא הוי פסיק רישיה ומאי קושיא הא דבורים אין במינן ניצוד וכל שאין מינו ניצוד ליכא בצידתו כ"א איסור דרבנן כדאיתא שם ולדעת ת"ה באיסור דרבנן פ"ר מותר. וכ"כ התוס' בשבת דק"ג שתחלה הביאו ראיה לדעת הערוך דס"ל פ"ר דלא ניחא ליה מותר מדאמרינן בסכה היה ענבים מרובים מעלי ההדס פסול. ואי מיעטן כשר. ואין ממעטין אותן בי"ט ר"א בר"ש אומר ממעטי' אותן בי"ט ומקשה לר"א בר"ש אמאי ממעטינן בי"ט הא הוי מתקן מנא ומשני סביר' ליה כאבו' ר"ש דבר שאינו מתכוין מותר ומיירי שלקטן הענבים לאכלן ופריך הא מ"מ ה"ל פ"ר ומפני הב"ע דא"ל הדס אחר וקשה הא מ"מ הוי פסיק רישיה. וכ' וא"ל כיון דא"ל הדס אחר אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמר התם דס"ל כאבוה דדבר שא"מ מותר (ר"ל מרלא אמר אלא הב"ע דא"ל הדס אחר. משמע דנשאר תי' א' דס"ל כאבוה) ואי לא הוי מתקן א"צ לומר דס"ל כאבוה וא"כ מאי מהני דא"ל הדס אחר. אע"כ דעי"ז שא"ל הדס אחר הוי פ"ר דלא ניחא ליה ומותר ודחה התוס' ומיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעט ענבים דלא אסור אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה עכ"ל הרי אפי' באיסור דרבנן אי לאו דאינו נהנה היה אסור פ"ר:

וכ"מ סי' של"ז סעיף א' שכ' הרב"י גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. וכ' מ"א שם בשם הפוסקים דגדולים מאוד אסור דהוי פ"ר אע"ג אם מתכוין ליכא איסור תורה רק הנעשה ע"י מרא וחצינא כנ"ל אפ"ה פ"ר אסור:

וכ"נ מדברי רמ"א שם סעיף ב' שכתב אסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשוי מקסמים שלא ישברו קסמיהן וכתב מ"א שם אפי' הן נשברין ליכא איסור תורה אפ"ה אסור בפ"ר. ואף שהתוס' בפסחים כו' דאית' התם הנאה מדבר איסור הבאה לאדם בעל כרחו היכא דלא אפשר בענין אחר וגם אינו מתכוין לכ"ע שרי בין לר"י ובין לר"ש:

וכתב התוס' וז"ל ומיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה דבפסיק רישיה מודה ר"ש. ול"ל דאפי' פ"ר שרי הכא ר"ש משום רהכא מיירי בגרירה דכלים דליכ' אלא איסור דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כו' דהא בשמעת' מייתי עלה מידי דאוריית' כגון מעילה וכלאים ופסול פרה וצ"ל דכל הני דמייתי לא הוי פ"ר עכ"ל התוספות:

היינו בדרך א"ל ר"ל שכתבו כן לרווח' דמלת'. דאין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דבאיסור דרבנן פ"ר מותר וה"מ למדחי דאינו כן מסברא ומן הראיות שהביא מ"א לעיל ניחא להתוספות טפי לדחות מיניה וביה מהאי שמעתא אפי' נודה בדבריהם דבדבר דרבנן שרי פ"ר:

וכ"מ ר"ס רעז. דאסור לפתוח הדלת נגד הנר שמא יכבנו הרוח. וצ"ל ע"כ דהוי פ"ר ומה בכך אפי' יכבה ליכא איסור תורה להפוסקים כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור הוי סתם כיבוי מלאכה שאצ"ל וכן בסעיף ג' שם בשכח נר ע"ג טבלא אלא ע"כ גם באיסור דרבנן פ"ר אסור. ואף שהרא"ש כו' ר"ל אהא דלא אפשר ולא מכוין הנ"ל כתב גם כן כמ"ש התוספות וז"ל מיירי דליכא פ"ר דפ"ר אסור בכ"מ דאורייתא משמע לכאורה דס"ל באיסור דרבנן פ"ר מותר:

נ"ל דנקטינן משום שאר איסורים. ר"ל שכוונת הרא"ש כמ"ש התו' דע"כ מיירי דליכ' פ"ר דאי הוי פ"ר אפ"ת דבאיסור דרבנן פ"ר מותר אף שאין האמת כן מ"מ כתב לדחות דעת המתעקש לומר כן. לזה דחה מיניה וביה דהא בשאר אסורים כגון מעילה וכלאים ופרה שהובאו שם דהוי דאורייתא ובודאי פ"ר אסור לכולי עלמא וכמו שכתבו התוספות כנ"ל:

ומה שכתב ראיה מהמרדכי כו' ליכא אסורא דהא לא הוי רק כחו אלא דרבנן גזרו שמא יוציאן בידים. דכיון שאינו מתכוין לא אתי להוציאן:

דהא לא ניחא ליה בהוצאה ומ"מ בר"ה אפי' בה"ג גזרו: