מחצית השקל על אורח חיים שיא:ג

(ס"ק ג) באותו רשות זה כ' הרב"י כו' בא לישב מ"ש הב"ח ולבוש ושאר אחרונים על הרב"י חדא מנא לי' להרב"י דדוקא טלטול באותו רשות התירו ולא להוציא לכרמלית שנית הא בסעיף ב' מתיר אם הוא בספינה וע"י זה מתבזה שמותר להוציאו לכרמלית ה"ה הכא משום בזיון שלא ישרף הי' ראוי להתיר ההוצאה. ועוד מפני הדליקה ראוי להתיר יותר מלהתיר מפני הבזיון דהא האי דסעיף ב' מת שבא בספינ' הם דברי המרדכי שכ' כן על הרא"ם שפסק כן במעש' שבא לפניו והשיב רבינו ברוך על דברי רא"ם מנ"ל להתיר בהוצא' מפני הבזיון ה"ה מעובדא בהאי שכבא דהוי בדרוקרת (היא שם מקום) והתיר ר"נ ב"י להוציאו לכרמלי' דגדול כבוד כו' והוא במס' שבת דצ"ד ע"ב והא קי"ל במס"ש דף מ"ג במת המוטל בחמ דאפי' טלטול מן הצד אסור כ"א ע"י תינוק וככר כמ"ש פה בש"ע. וע"כ הא דהתיר ר"נ ב"י בהאי דדרוקרת לא מפני הבזיון התיר אלא מפני הדליקה דלא כפרש"י שם שהי' מפני הבזיון. וניהו דאנן קי"ל כהרא"ם ומפרשי' עובדא דדרוקרת הי' מפני הבזיון וכפירש"י מ"מ נראה סברת רבינו ברוך דיותר יש להתיר מפני הדליקה מלפני הבזיון דהא כ' דהאי עובדא דר"נ ב"י ההוצא' הי' מפני הדליק' אבל אי משום בזיון לא התיר וסברא זו נראה דאין הרא"ם חולק עליו וכיון. דאנן קי"ל בסעיף ב' במת הבא בספינה כהרא"ם להתיר הוצאה מפני הבזיון כ"ש דה"ל להתיר מפני הדליק' ותו דהא התיר ר"ס ב' במת שהסריח ההוצא' מפני הבזיון ולמה לא נתיר מפני הדליק'. ובא מ"א לישב כל הנ"ל והשיב על ראשון ראשון על מ"ש מנ"ל להרב"י ע"ז כ' דדייק כן מלשון הרמב"ם ס"פ כ"ו מהל' שבת דדייק וכ' שנפלה דליקה בחצר שיש בו מת וא"א דגם ההוצא' מחצר לכרמלית מותר מה לי אם ההדליק' בחצר שי"ב מת או הדליק' בחצר הסמוכה לחצר שי"ב מת וירא שתעבור הדליק' ויגיע גם לחצר שי"ב מת ומצילים המת לחצר אחר הרחוק ממקום הדלק'. א"ו דההוצא' אסור' ולא הותר כ"א הטלטול באותו חצר לכן דיבר הרמב"ם בהווה דהיינו אם הדליק' בחצר שי"ב מת יוכל להיות שהדליק' בבית שהמת בו ומציל המת לבית אחר או אפי' הדליק' בבית אחר שאין המת בו אלא שהוא סמוך לבית שהמת בו ומציל המת לבית שהוא רחוק מן הדליקה אבל אי הי' הדליק' בחצר אחרת רק שירא שיעבר הדליק' לחצר שהמת בו לאיזה מקום יציל המת דהא להוציאו מהחצר אסור ובאותו חצר שהמת בו אין בית א' יותר בטוח מהשרפ' מבית זה כי כלם בספק אף שבית שהמת בו יותר קרוב לחצר שי"ב הדליקה מבתים אחרים מ"מ דרך הדליק' לפעמים מניח מקום הקרוב והולך ושורף במקום הרחוק וגם הי' הרמב"ם צריך להאריך שהמת בבית שקרוב לחצר שי"ב דליקה ולכן קיצר בלשונו כדרכו וכ' שהדליק' בחצר שי"ב מת אבל אי גם ההוצא' הי' מותרת הוי ליה לקצר יותר ולכתוב מצילי' המת מפני הדליק' אלא שבס' ת"ש ובס' ח"מ השיגו על ראי' זו. דהא אמרי' לקמן ר"ס של"ד דמצילים מפני הדליק' מזון הצריך לסעודת שבת ולא יותר דאי שרינן לי' יותר אדם בהול על ממונו ואתי לכבויי ואמרי' שם דוקא אותו בני בית שהדליק' בו אין רשאים להציל יותר. אבל בבתים אחרים הסמוכים לבית שהדליקה בו אינם בהולים כ"כ ולכן מותרים להציל מה שירצו א"כ אדרבא הרמב"ם שכ' שהדליק' בחצר שי"ב מת משום היתר הטלטול דוקא כשהדליק' בחצר שהמת בו הוא דהותר הטלטול דהא אמרי' דף מ"ג ע"ב דמה"ט הותר הטלטול מפני הדליקה דאי לא שרית ליה אתי לכבויי משום דאדם בהיל על מתו והיינו דוקא כשהדליק' בחצר שי"ב מת דבהיל טובא ואז מותר אפי' להוציאו לחצר אחרת אבל כשהדליקה בחצר אחרת דלא בהיל כולי האי אפי' הטלטול לא הותר לו עכת"ד. ולענ"ד יש להליץ בעד מ"א דהאי חילוק בר"ס של"ד כתבו התו' ר"פ כל כתבי בשם ר"ת שכ' כן מסברא דנפשי' וגם ה"ה פ' כ"ג מהלכות שבת כ' שנראה מלשון הרמב"ם שגם הרמב"ם ס"ל כן אולם התו' במס' שבת דף מ"ד ע"א בד"ה מתוך שאדם בהיל על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי כ' וז"ל אע"ג דגבי ממון אמרי' איפכא אי שרית ליה (יותר ממה שצריך לשבת) אתי לכבויי היינו משום שאינו מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהי' טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד עכ"ל וס"ל למ"א דדוקא בהאי דסי' של"ד דלא חיישי' שיכב' במזיד ולכן כשהדליק' בחצר אחרת דלא בהיל כ"ה דהא יש לו שהות להוציא טרם יעבור הדליק' לחצרו לכן אינו טריד כ"כ ולא ישכח שהוא שבת ובמזיד לא יכב' משא"כ במת דא"ל שיעבור מצד בהילתו במזיד ניהו דבחצר אחרת לא בהיל כ"כ שישכח שהיום שבת מ"מ הא חיישי' שיכבה במזיד ומה בכך שעדיין יש לו שהות הא אפי' ימתין אם אין אנו מתירים לו להציל סוף סוף ישרף המת ויכבה במזיד אפי' הדליק' בחצר אחרת ולכן הוי ס"ל להרב"י לענין היתר טלטול המת אין חילוק בין הדליק' בחצר המת או בחצר אחרת בכל ענין מותר וע"כ הא דנקט הרמב"ם שהדליק' בחצר שי"ב מת משום איסור הוצאה נקטי' וכנ"ל. דליכא הכא משום בזיון המת כשישרף בא לישב קושיא ב' מהא דפסק הרב ב"י סס"ב כהרא"ם להתיר הוצא' מפני הבזיון כשהוא בספינ' לזה כ' דאין לדמות הבזיונות דדוקא שם בספינ' דאיכ' בזיון גדול כמ"ש מ"א בס"ק י"ב הוא דהותרה הוצא' אבל שריפת המת אין בו בזיון כ"כ ולא הותרה מש"ה ההוצא' ומשום טעם כו' ר"ל אע"ג דהותר הטלטול משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי היינו משום דאיסור טלטול אינו חמיר כ"כ אבל ההוצא' אפי' לכרמלית אע"ג דליכא רק איסור דרבנן מ"מ חמיר מאיסור טלטול לא הותר' משום דלמא אתי לכבויי כ"ש למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור ואי יכב' הוי מלאכ' שאצ"ל א"כ למה נתיר שודאי יעבור איסור דרבנן בהוצא' מחשש ס' שמא יעשה איסור דרבנן ויכבה רק טלטול דהוא איסור קל מותר:

ואע"פ שבמרדכי כו' היא הקושי' מדברי רבינו ברוך מה שהשיב להרא"ם על היתר טלטול כשהמת בספינ':

דבשכבא דהוי בדורקרת לא הותר אלא מפני הדליק' אבל לא מפני הבזיון כנ"ל וא"כ כיון שמתיר הרב"י משום בזיון הספינ' כ"ש מפני הדליק' כנ"ל עז"כ דהרב"י לא ס"ל בהא כר' ברוך דאדרב' יש להתיר יותר דשם איכ' בזיון גדול אבל גבי דליק' ליכ' בזיון כ"ה כשישרף ומשו' דילמא אתי לכבויי ל"ל כנ"ל (ועמ"ש בס"ק יב):

אלא כמ"ש ס"ב והוא מתבזה כו'. בא לישב מס"ל דהא מתיר הרב"י בהוצא' משום בזיון המת שהסריח ע"ז כ' דשם אין הטעם משום בזיון המת דגם סרחון המת אינו בזיון כ"כ אלא דומ' לשרפ' המת דהא רוב ב"א מעותדי' לסרחון אחר מותם. אלא הרב"י אזיל לשיטתיה דס"ל כהרמב"ם דדוק' כשכבר הסריח המת משום כ"ה מותר להוציאו ולכן אם י"ל מקום לצאת דליכא כבוד החיי' לא הותר' ההוצא' מפני בזיון המת ומה שהאחרונים השיגו על מ"א שכ' דשרפת המת אינו בזיון והוא נגד הסברא ולענ"ד יש למ"א דמות ראיה מתשו' הרשב"א והוא בהגהת רמ"א י"ד סי' שס"ג שא' צוה לפני מותו להוליכו לקברי אבותיו והיו יראים מחמת הסרחון לא יהי' אפשר להוליכו ושאלו לרשב"א אם מותר ליתן עליו סיד וישרף הבשר אם יש בו בזיון או צער למת ועל שניהם השיבום דאין המת מרגיש וגם אין בו בזיון ושריפת סיד ודאי בידים יותר בזיון משרפת אש גם שהוא ממילא בשב וא"ת ואפ"ה כ' הרשב"א דבסיד אין בו בזיון כ"ש בדליקה אף דשם בסיד י"ל כדי שיוכלו לקיים צוואתו. מ"מ הלא משמע מדברי הרשב"א אי הוי בשרפת סיד בזיון לא הי' מתיר אע"ג שכוונתם לקיים הצווא':

ולהכי כ' ג"כ גבי מת המוטל כו' וברמב"ם משמע כו' ר"ל ניהו דמפני הדליק' הוכיח מל' הרמב"ם דלא הותרה הוצאה אבל במוטל בחמה אינו מבואר ברמב"ם דלא הותרה הוצאה ואעפ"כ כ' הרב"י גם במת המוטל בחמה באותו רשות משמע דהוצאה אסורה ולכן כ' מ"א דמ"מ משמע ברמב"ם דדין דליקה וחמה שוין לענין זה דכ' הרמב"ם תחלה דין מת המוטל בחמה דמניח עליו ככר כו' ואח"ז כ' וכן אם נפלה דליקה כו' משמע דשניהם שוים דהיינו בחמה ע"י ככר ותינוק ובדליק' אפי' בלי ככר ותינוק שוין וכיון דבדליק' מוכח מלשון הרמב"ם דההוצא' אסור' ה"ה מפני החמה:

וכ"מ בגמ' דף מ"ג ע"ב דפליגי רב ושמואל במת המוטל בחמה וליכא ככר או תינוק אי הותר טלטול מן הצד ופליגי אי טלטול מן הצד שמי' טלטול או לא ואמרי' כתנאי דתניא אין מצילים את המת מפני הדליק' ר' יודא בן לקיש אומר מצילים מאי לאו בטלטול מן הצד פליגי. ומשני לכ"ע ס"ל טלטול מן הצד שמיה טלטול. וה"ט דר"י בן לקיש דמתיר מפני הדליק' דאי לא שריי' ליה אתי לכבויי ולא משני דבדליקה הבזיון יותר גדול מן מוטל בחמה. לכן אע"ג דטלטול מן הצד שמיה טלטול מ"מ התיר ריב"ל הטלטול מפני הדליק' מפני שהוא בזיון גדול אבל לא כשמוטל בחמ'. או להיפך דגבי מוטל בחמה לכ"ע טלטול מן הצד מותר מפני בזיון המת דזה בזיון גדול. וגבי דליקה דאין בזיון גדול ס"ל לת"ק דריב"ל דלא הותר טלטול מן הצד אלא ע"כ דהש"ס ס"ל דשני הבזיונות של חמה ושל דליקה שוין: