מחצית השקל על אורח חיים שז:ז

(ס"ק ז) מקצת כו' אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד והוא דעת הרמב"ם לקמן וע"ש בטור ובמ"א ס"ק י"ב:

כמ"ש שם סעיף ל"ג גונח יונק חלב מן הבהמה דבמקום צער שהוא גונח לא גזרו על שבות דהא חולב הוי תולדה דמפרק וכה"ג שיונק מן הבהמה הוי מפרק כלאחר יד ואע"ג דלא הוי חולי הכולל כל הגוף וגם ליכא סכנת אבר מ"מ הותר כיון דהוי שבות שלא כדרכה דאין דרך לינק מן הבהמה:

עכ"ד מ"מ כו' ר"ל כל מ"ש בס"ק זה מריש דבריו שכתב דאלו בחולה ממש כו' ע"כ הכל היא דברי מ"מ והמ"מ כתב דבריו ליישב השגת הראב"ד שכ' ע"ד הרמב"ם וז"ל א"א אם היה מקצת חולה הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת כו' וכן אמרו במקום הפסד כגון צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו ועז"כ מ"מ דבריו ליישב בקוצר ומ"א כתב דבריו בביאור ע"ש וז"ל המ"מ כוונת הרמב"ם כאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף ולא סכנת אבר אלא קצת צער וזה שכתב מקצת חולי או מצטער ועוד שזה מה שעושה בו הוא כדרכו עכ"ל. ומשמע מדבריו שהיה גורס כו'. אבל מדברי הראב"ד משמע דגריס ליה כו' ר"ל דהראב"ד ע"כ גריס ברמב"ם או יהיה צריך לדבר צורך הרבה דאל"כ אלא לא היה גורס אלא מקצת חולי או מצוה ותמורות צריך לדבר צורך הרבה היה גרסתו או מצטער אם כן מאי קשיא לראב"ד הא במקום הפסד הוא עצמו הותר לו שבות כדאשכחן גבי צנור כו' מאי ענין פסידא לכאן דהא הרמב"ם לא דיבד כלל מענין פסידא א"ו דהיה גורס כמו שכ' בש"ע או שהיה צריך לדבר צורך הרבה והיינו אם לא נתיר לו שבות ע"י גוי יהי' לו הפסד ולכן הוקשה לראב"ד ב' קושי' א' על מ"ש מקצת חולי כו' ק"ל מגונח דמותר לישראל עצמו לעבור שבות ועל צריך לדבר הרבה דהיינו פסידא הקשה מהאי דצנור אבל המ"מ ע"כ לא גרס צריך לדבר הרבה אלא תמורתו גרס מצטער א"כ א"צ ליישב הקושי' מצנור כ"א הקושי' מגונח ולכן פי' תחלה דברי הרמב"ם קודם שבא ליישב השגת הראב"ד וכ' דרמב"ם דייק בלישני' וכתב מקצת חולי כו' דאלו חולי גמור שכולל כל הגוף או אפי' סכנת אבר אפי' ישראל עושה ואח"ז כתב ליישב השגת הראב"ד מגונח והם סיום דברי המ"מ ועוד שזה מה שעושה בו כדרכו משא"כ בהאי דגונח אע"ג דגם גונח ליכ' אלא צער בעלמא אפ"ה הותר שבות לישראל דשאני התם דהוי שבות שלא כדרכו משא"כ כאן דהוי שבות כדרכו מדלא הזכיר המ"מ בדבריו כלל ליישב האי דצנור ניהו דבדברי המ"מ ממילא מיושב גם ההשגה מצנור ולגרסת הראב"ד או שהיה צריך כו' דגם בצנור הוי שבות שלא כדרכה מ"מ א"א דהמ"מ הוי גריס או שהיה צריך כו' וא"כ צריך ליישב גם ההשגה מצנור ה"ל מ"מ להזכירו בתירוצו:

ובהגמ"ר כו' כ' דגבי צנור כו' ר"ל בפ' במה טומנין הקשה רבינו ברוך כמו שהתירו חז"ל שבות במקום פסידא כמו בצנור הנ"ל וביתר שהביא שם ה"ל גם כן להתיר בדליקה לומר לגוי לכבות ואנן איפכא תנן גוי שבא לכבות אין א"ל כבה כו' ותי' וז"ל דכולהו שרי במקום פסידא ה"ט דאי לא שרית ליה אסורא זוטא יבא לעשות אסורא רבא צנור אי לא שרית כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד עכ"ל:

ובריב"ש כו' דהא כיבוי הוי מלאכה שאצ"ל ור"ל לר"ש לא הוי אלא שבות ואפ"ה קי"ל ואין חולק דאסור לצוות לגוי לכבות הדלקה:

והר"ן פרק חביות כתב ג"כ לחד שנויא כו' ליישב למה הותר שבות בצנור ולא גבי דלקה דאפי' לומר לגוי לכבות אסור (וכתב דשאני צנור דהוי שבות שלא כדרכה) עוד תי' דשאני כיבוי כו' דאם צריך לגופה דהיינו לעשות פחמים או להבהב הפתילות היה חייב:

לכן נ"ל כו' כיון דלהגמ"ר ולריב"ש ור"ן לא הותר שבות כדרכו אפי' ע"י גוי דהוי שבות דשבות ואפי' במקום פסידא וכן דעת הרשב"א בתשו' ניהו דהרמב"ם וראב"ד מקילים אין דעת מ"א לסמוך עליהם כ"א בהפסד גדול ודוקא ע"י גוי וע"י ישראל דוק' שלא כדרכה: