מחצית השקל על אורח חיים שו:טז

(סקט"ז) כגון כו' והטומאה נכנס כו' ר"ל שיש שני בתי' סמוכים זל"ז ואין ביניהם רק כותל האמצעי המפסק' ומשמשת לשניהם ויש חור בכותל האמצעי ומת בא' מן הבתים ואם הי' החור פותח טפח היתה הטומאה נכנסת מבית לבית:

אע"ג דיוכל לצאת ר"ל ולא הוי צורך שבת כ"ה:

וכתבו התו' כו' דוקא מדידה כו' דפליגי התם ר"א ס"ל אסור להוסיף על אוהל עראי וחכמים מתירי' ופסק ר"י נפחא כר"א ואותיב עליה ר"ע מדתנן סוף שבת מעש' בימי אביו של ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקיד' בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ומדבריה' למדנו שפוקקים ומודדי' וקושרים בשבת ופי' הר"ע מברטנור' שהיו שני בתים סמוכי' זל"ז אבל שביל קטן הי' מפסיק ביניה' ואותו שביל לא הי' מקור' אלא שגיגי' הי' מונח למעלה ע"ג השביל מגג בית זה עד גג בית השני והיה מחבר שני הבתים ובכ"א מהבתים הי' חור והיה חולה בא' מהבתים ונטה למות וחששו פן ימות שלא תכנס הטומאה לבית השני פקקו את המאור דהיינו החור בטפיח והיינו כלי חרס דקיי"ל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ מפני הטומא' לכן נטלו כ"ח דאינו מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו והיו תוחבים הטפיח בחור בדרך שהי' גב הטפיח לגבי צד השביל חוצץ שלא הי' הטומאה שבבית שני יכול לכנוס אח"ז הצריכו לאותו טפוח שפקקו בו והצרכו ליטלו משם הצרכו לתקנה אחרת שלא תכנס הטומא' והוא לאשר הגיגית היתה סדוקה מראש' לסופה לאורך השביל ואם היה הסדק רחב טפח א"כ הוי הפסק בין שני הבתים ולא היתה הטומא' נכנסת מבית לבית ולאשר הגיגית היה גבוה מן הארץ ולא הי' אפשר למדוד רוחב הסדק לכן לקחו מקידה שהי' רחבו טפח וקשרו המקידה בגמי במוט או כדומה דבר ארוך והגביהו המוט עם המקיד' עד הסדק לראות אם המקידה אשר רחבה טפח נכנסת בין הסדק אז נודע כי רחב טפח ואין הגיגית מאהיל על הבתים כנ"ל וע"ז אמר' המשנה מדבריהם למדנו כו'. ומדקתני פוקקים מוכח דתוס' אהל עראי מותר והקשו התוס' מאי פריך האמרינן סוף שבת דלא הותרה המדידה אלא משום שהי' לצורך מצוה א"כ דלמא תוס' אהל עראי אסור כר"א ושם הותר הפקיקה משום לצורך מצוה וע"ז תי' דדוקא מדידה דלית בי' איסורא כ"א דהוי עובדא דחול לכן הותר לצורך מצוה אבל תוס' אהל עראי א"א דאסור שלא במקום מצוה דדומה לבנין א"כ הוי שבות גמור ולא הותר אפי' במקום מצוה אע"כ קי"ל כרבנן דר"א דבתוס' אהל ליכא איסורא כלל עכת"ד מזה ומדבריהם למדנו דלא הותר שבות במקום מצוה אלא מדידה דלא הוי שבות גמור:

אבל כו' כ' כו' ליתן לו משכון כו' מדכ' משכון משמע דאינו נותנו בתורת פרעון וגם א"צ שומא ואפ"ה יצא ידי שבוע' ועפ"י זה פסק בש"ע שם להתיר שומא ובסמ"ע הוסיף להתיר מדידה כצ"ל. וע' בי"ד סי' רל"ט כו' ר"ל ת"ל דאין השבועה חלה כלל דה"ל נשבע לבטל המצוה לחלל שבת וע"ז רמז לעיין בסי' רלט ובש"ך שם וע' שם בטור ח"מ בלשון תשו' הרא"ש:

לכן נ"ל דשומא ומדיד' אסור. (ודע דאפי' להרב"י וסמ"ע דשומא ומדידה מותר מ"מ פליגי סמ"ע וש"ך שם אם המדוד' מותרת ע"י אחרי' ע"ש) וראיתי שם בספר או"ת וא"ל מה לנו כל זה ישאל על נדרו דאין לך פתח חרטה גדולה מזה כו' די"ל דהוי ע"ד חברו. ואע"ג דקי"ל נודר ע"ד רבים לדבר מצוה מתירים שלא בפניהם וכאן הוי דבר מצוה בשלמא התם ניחא לרבים כו' אבל כאן הוא עומד וצוח אם יתירו לו שבועתו מי יודע אימת יגיע לפרעון ועכשיו שמגיע עליו איסור שבועה יפרע ולא ניחא ליה כלל בהתרה עכ"ל ולענ"ד מצאנו לו תקנה מן התורה הלא גם ראיתי בט"ז שם הקשה דנאמר למלוה בשביל איסור שבת ירויח לו זמן יום א' ע"ש ולענ"ד לא הבנתי קושייתו דהא מבואר להדיא בי"ד סי' רכ"ח סעיף לט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה כו' וט"ז גופיה כתב שם וז"ל בזה נכשלים הרבה ב"א שמתקשרים בת"כ לזמן פלוני ובהגיע הזמן א"ל הנני מרויח לך ואינו מוחל הת"כ כו' עכ"ל אך אפשר לעשות כמ"ש ש"ך שם בשם הרב"י שיאמר לו הריני כאלו התקבלתי ואח"כ ישבע שיפריענו בזמן שיסכימו ואם המלוה חושש שאח"כ ישחוק בו הלוה ולא ירצה לשבע כו' יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לי לפרעני בזמן פ' עד כאן לשון הש"ך וכ"כ ט"ז שם בקיצור:

ע"י גוי כו' דה"ל שבות דשבות. כדאיתא בסנהדרין כו' דסמכינן אשומת גוי. דאי' שם מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותו בג' בקיאים בשומא אפי' גוי אחד מן השלשה אלא שיש להנדס דילמא דוקא גוי אחד בצירוף שני ישראלים אבל על ידי גוי לבד לסמוך זה לא שמענו דגם התם ע"י ג' גוים אין פודין:

זה הכלי שוה כו' ר"ל יתן לו הכלי השו' יותר מכדי החוב ויקנה למלוה ממנו כדי חובו ואם חושש למחר יאמר המלוה שנאבד או נגנב ולא היה שוה אלא כדי חובו ולכן תקנתו שיקח שני כלים שוין בדמיהן ויתן א' למלוה ויקנה בו כדי חובו ויאמר הרי כלי זה כזה. ולמחר אפי' לא יוציא המלוה הכלי יוציא הלוה כלי האחר שהיה שוה לו וישומו אותו כלי וממילא נדע גם דמי הכלי שניתן למלוה דהא היו שוים: