מחצית השקל על אורח חיים שה:ו

(ס"ק ו) לא תצא כו' משום משא. ר"ל כיון דלא הוי כ"א לנוי הוי משא:

ולסמ"ג (כצ"ל) אף בכלבים כו' ר"ל אע"ג דלגבייהו ל"ל כמאן דאזיל לחנגא דאין דרכן בכך דהיינו בזוג כדאזלי לחנגא מ"מ אסור משום משא:

ואפשר כו' דבזה מודה התו' שכתבו ואע"ג דכל נוי כו' כצ"ל וז"ל התו' דף נ"ד ע"ב ד"ה משו' דמיחזי כו' אבל משא אינו שבטל לגבי האפסר ומשום דלמא נפל ואתי לאתויי נמי ל"ל כו' דהכא מיירי בקשור ואמרינן כל שהוא קשור לא גזרו (ר"ל דלמא נפל) עכ"ל. וא"כ י"ל דהתו' קאי על דברי הש"ס דע"כ בלא"ה מיירי בקשור מדלא אסור משום דלמא נפל וכה"ג כתבו דבטל לגבי אפסר ולא הוי משא אבל סמ"ג מיירי באינו קשור מודה התו' דלא בטל לגבי אפסר. וה"ה דהסמ"ג המ"ל משום דלמא נפל אלא מה לו לסמ"ג לאסור משום גזרה דלמא נפל וכ' לאיסור מדאוריית' אפי' לא נפל דהוי משא. וניהו דבתי' זה נתיישב דאין דברי סמ"ג נגד הש"ס שנתן טעם אחר ממה שנתן הש"ס דהש"ס מיירי בקשור והסמ"ג מיירי באינו קשור אבל מ"מ קשה למה לא כ' סמ"ג דין המבואר בש"ס דאפי' בקשור דלא הוי משא מ"מ אסור דמחזי כמאן כו':

ומ"מ כ' די"א דוקא כו' ר"ל מה"ט הוצרך הש"ס ליתן טעם דמחזי כמאן כו'. ת"ל דהוי משא משום דהוי לנוי עז"כ די"א דוקא כו' ובזוג דרכו אפי' בחול:

עיין סעיף א'. ר"ל דזה דעת רש"י ור"ן אבל תו' דלא ניחא להו בתירוץ זה דאזלי לשיטתייהו דאפי' נוי הרגיל בחול אסור כמ"ש מ"א ס"ק א' אבל בעיקר קושית מ"א על הסמ"ג גרס לו שבימיו לא יצא לאור הדפוס חדושי רשב"א על מסכת שבת דלפ"ד הרשב"א א"ש שכ' בדף כ"ג וז"ל לא יצא הסוס כו' וא"ל מדקאמרי' לקמן אין חמור יוצא בזוג כו' משום דמחזי כאן דאזיל לחנגא אלמא משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא הוא דאסור הא משום לנוי מותר וי"ל דלרבותא נקט האי טעמא דאפי' את"ל דלנוי מותר הכא אסור ויש מפרשים כו' עכ"ל וא"כ גם הסמ"ג ס"ל כתירוץ זה של רשב"א וא"כ כיון דקי"ל דכל נוי אסור מה לו ליתן טעם משום דמחזי כו' עדיף טפי טעמו משום משא ולטעם זה אסור אפי' כלבים ועופות:

נ"ל דכל הנך כו' מ"מ בחצר שרי. ר"ל אע"ג דבסי' ש"ג סעיף י"ח י"א באשה מה שאסור' לצאת בו לר"ה גם בחצר אסורה מ"מ בבהמה אינו כן. וכ"מ דף נ"ג בתוס' ד"ה כו' אהא דבעי התם אי מותר מרדעת ע"ג חמור בשבת ומסיק דשרי כמ"ש לעיל סעיף ח' וכ' בתוס' במאי נסתפק מה"ת לאסור וכ' וא"ל דבעי למיגזר בחצר אטו ר"ה כדאמר גבי אשה וכו' דגבי בהמה לא גזרינן כדתני' בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר (ר"ל דל"ל דמחזי כמאן דא"ל מ"מ יאסר אטו ר"ה) אלא נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת עכ"ל הרי כתבו להדיא דבבהמ' ל"ג חצר אטו ר"ה אע"ג דתו' לא מיירי אלא בדבר דאפי' בר"ה ליכא כ"א איסור' דרבנן אבל מאי דהוי משא ואיכא איסור תורה בר"ה לא שמעי' בדברי התו' דמותר בחצר. מ"מ משמע קצת מהתו' דאפי' דבר דהוי משא בר"ה ל"ג בבהמ' חצר אטו ר"ה דא"א דגם בבהמה גזרו חצר אטו ר"ה א"כ אפי' דבר שאינו איסורו בר"ה כ"א מדרבנן היה ראוי לאסור גם בחצר משום לא פלוג דכן היא הדין באשה דדבר האסור בר"ה מדרבנן דלמא שלפא ומחוי גם בחצר אסור. אע"כ בבהמה ל"ג חצר אטו ר"ה וגם לשון התו' שסתמו דבבהמה ל"ג משמע בכל ענין:

ונ"ל דאפי' כו' כל שבחברו כו' ז"ל הש"ס שם מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לגוי אין עמו גוי מניחו על החמור ופריך הש"ס הלא מחמר (דהיינו כשהבהמה טעונה משא וישראל הולך אחריה ומנהיגה איכא איסור תורה ואפי' אין הבהמה שלו אלא של חברו וכ' הר"ן דמה"ט נקט מחמר ולא נקט שביתת בהמתו דנקט איסור מחמר דחמיר יותר דשביתת בהמתו ליכא כ"א בבהמה שלו) אמר רב אדא ב"א מניח עליה כשהיא מהלכ' וליכא עקירה דהא כבר עקרה רגליה קודם שנתן כיסו עליה כ"א הנחה כשתניח והוי חצי מלאכה וליכא איסור תורה ופריך והא א"א כו' כדלעיל סי' רס"ו ע"ש ופריך א"ה אפי' חברו נמי (פי' רש"י א"ה כו' יכול לעשות כן כיון דלאו איסור דאוריי' היא גבי כיס שרי ר"ל משום פסידא ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה) ומשני אר"פ כל שבחברו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה והבין בס' ת"ש דראיית מ"א מדהותר במחמר היכי דלא עבדה רק חצי מלאכה דליכ' רק איסור דרבנן ה"ה כרמלית דליכא רק איסור דרבנן הותר בבהמה. ותמה עליו בספר תוס' שבת דהא במחמר לא הותר שם כ"א מצד דוחק דמשום פסידא אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' וראיה לזה דהא אי איכא עמו גוי צריך ליתנו לגוי ולא יתננו על החמור ועוד אייתי ראיה מדאמרי' בפסחים דף ס"ו אם חל ער"פ בשבת ושכח להבי' סכין לשחיטה מע"ש איך יביאנו בשבת בר"ה ואמר דאם פסחו טלה תוחב לסכין בצמרו. ואם גדי תוחבו בין קרניו. ופריך והלא מחמר דבהמה נושאת הסכין והוא מחמר אחריה ומשני הוי מחמר כלאחר יד דאין דרך גדי וטלה לשאת משא וליכא כ"א שבות ובמקום מצוה לא גזרו ולדברי מ"א אפי' ליכא צורך מצוה הותר שבות בבהמה וכ' עוד ואף ע"ג דגם הרב"י כ' בסעיף כב והם דברי המרדכי דהיכי דחי נושא א"ע דליכ' רק איסור שבות מותר בבהמה מ"מ לדידהו לק"מ די"ל דשבות גבי מחמר חמיר ולא הותר אפי' גבי בהמה אלא במקום פסידא או מקום מצוה וכמ"ש הר"ן במס' עבודה זרה דאסרו למכור בהמה גסה לגוי משום נסיוני דלמא ימכרנו ע"ש סמוך לחשכה והגוי ינסנו והישראל ילך עמו ושמעה הבהמה לקול ישראל ואזלי מחמתיה וה"ל מחמר וכ' הא דלא נקט איסור שביתת בהמתו היינו משום דחשש הנ"ל הוי חשש רחוק ומשום שביתת בהמתו לא הוי חיישינן אבל משום איסור מחמר דחמיר דהמלאכה נעשי' בשיתוף אדם המהלך אחריה חששו אבל מ"א דס"ל דגם במחמר הותר שבות בבהמה קשה ולכן כ' דדברי מ"א דחויין מעיקרא:

ולענ"ד לא ידעתי מי הגיד לו דמ"א ר"ל דגם שבות דמחמר הותר בבהמה לכתחלה הא מ"א לא הביא כלל ענין מחמר רק דברי ר"פ כל מה שבחברו פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחלה וע"כ צ"ל לדעת המרדכי והרב"י בסעיף כ"ב היו מפרשים דברי הש"ס כן דתירץ לו על קושית הש"ס אי הכי אפי' חברו נמי ולמה הוצרך ליתנו על החמור וע"ז תירץ ר"פ כל שבחברו כו' דחמורו עדיף מחברו דהא כל שבות קי"ל כיון דבאדם לא הוי כי אם פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחלה ומשמע לגמרי אפי' ליכא פסידא או דוחק או מצוה כי כן משמעות לשון מותר לכתחלה משמע דהוי היתר גמור וא"כ ניהו דשבות דגבי מחמר חמיר משאר שבותים מטעמים הנ"ל ולא הותר כ"א במקום פסידא מ"מ עדיף טפי ליתן על חמורו מליתנו לחברו דהא בהמה קיל לגבה השבות מלגבי אדם דהא בשאר שבותים מותרים גבי בהמה אפי' ליכא פסידא ואפי' לכתחלה וכן הבין גם מ"א עכ"פ מוכח דכל השבותים חוץ ממחמר מותרים גבי בהמה אפי' לכתחלה ואפי' ליכ' פסידא וכ"מ שם דף נ"ג בד"ה מאי לאו כו' דאי' שם אמר שמואל אין תולין טרסקל לבהמה בשבת כיון שאינו עשוי כ"א לתענוג והוא המבואר בסעיף י' ופריך והתני' לא יצא הסוס בזנב שועל כו' ולא סייחין בטרסקלי' שבפיהם לר"ה. בר"ה הוא דלא הא בחצר ש"ד מאי לאו אפי' בגדולים ומשום תענוג אפ"ה שרי בחצר ומשני לא בקטנים ומשום צערא דוקא מותר וכתבו התוס' וא"ת ומאי קושי' דלמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מע"ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירצו מדנקט ר"ה גבי טרסקל טפי משאר כלהו נמי בר"ה מיירי (ר"ל כל הדברים שאסרה בריית' כגון זנב שועל כו') אלא נקט ר"ה דבחצר מותר בכל ענין. עכ"ל התוס' ואכתי א"ל דלמא לעולם מיירי שנתלה מע"ש והא דנקט בר"ה היינו לדייק מיניה הא לכרמלית שרי דבשאר דברים אפי' לכרמלית אסור מ"מ טרסקל שהוא לתענוג מותר אפי' לכרמלית חוץ מר"ה דאסור דהא בעי למימר משום תענוג התירו לתלות בשבת דלמא משום תענוג הותר לו כרמלית אבל לתלותי בשבת אסור משום טרחא אע"כ ס"ל להש"ס דלכרמלית גם שאר דברים האסורים מותרים לכרמלית. ומדהוסיף תיבת לר"ה גבי טרסקל ע"כ בא להורות דבחצר בכ"ע מותר אפילו לתלותו בשבת:

ומיהו בדבר שאינו ארוג כו' וכמ"ש התוס' דף נ"ד כו' שהקשו ל"ל טעמ' דלא תצא בזוג משום דמיחזי כמאן דא"ל ת"ל משום דלמא נפל אתו לאתויי כדחיישינן באדם בזגים כמ"ש סי' שא סעיף ך"ג ותי' דמיירי בארוג באפסר דכה"ג ל"ל דלמא נפל עכ"ל התוס' וקשי' למ"א מאי קשיא להתוס' דלמא מה"ט נקט טעם דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא דאז אפי' למבוי המעורבת אסור כמ"ש מ"א אח"ז משא"כ לטעם דלמא נפל כו' אע"כ דהיכ' דא"ל דלמא נפל כו' ג"כ אפי' למבוי מעורבת אסור כ"ש כרמלית משום לא פלוג:

מ"ד אי"ט כמ"ש כו' ר"ל דאי' התם אין מנהיגין בהמה במקל (אפי' אזמין למקל מאתמול דליכא מוקצה) בי"ט משום דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא והא אין עירוב והוצאה לי"ט והוי כמו מבוי המעורבת בשבת ואפ"ה אסרי' משום דמיחזי כמאן דא"ל: