מחצית השקל על אורח חיים שא:נד

(ס"ק נד) זוג כו' הקשה בתי"ט כו'. כדאיתא בגמ' בעירובין דף צ"ה דס"ל לת"ק דמכניסן זוג זוג. ור"ג ס"ל שנים שנים ומסיק לחד תי' דפליגי בהא דתנא קמא ס"ל שבת זמן תפילין לכן אי אפשר להכניסן יותר מזוג דשנים עובר על בל תוסיף. ור"ג סבר שבת לאו זמן תפילין לנן אפי' שנים לא עבר על בל תוסיף דלעבור על בל תוסיף שלא בזמנו בעי' שיכוין דוקא. הרי אי אמרי' שבת לאו זמן תפילין אפי' שנים שנים מותר:

וצ"ל כיון דאנן ל"ב כו' כמ"ש סימן ל"ד לענין תפילין דרש"י ור"ת והיינו כפי המובן הפשוט שם. אבל לפי מ"ש מ"א שם אין ראי' משם והט"ז כתב שם דאין זה ברור דמקום יש בראש כו' ולדידן ספיק' הוי ולדידי' לק"מ קושית תי"ט:

יהיה משא דהתם פריך לר"ג למה לא התיר רק שנים שנים אפי' טובא נמי. ומשני דוקא במקום תפילין הוי תכשיט אבל אם מניחן שלא במקום תפילין הוי משא ופריך א"כ למה התיר שנים שנים ומשני מקום יש בראש וכן ביד להניח בו שני תפילין וכיון דהרבה אנשים אין בקיאים לצמצם מקום הנחת שתי זוגות במקומן ואם יניחן שלא במקומן הוי משא ולכן לא הותר כ"א זוג זוג משום לא פלוג:

ועיין מ"ש ס"ס תרנ"א. ר"ל דע"כ אפי' אי לית' לקושיית תי"ט דאי הוי פסקינן שבת זמן תפילין אפ"ה צ"ל כתי' מ"א דא"א בקיאים כו' דכ' מ"א שם בשם רי"ו הא דאמרינן בש"ס לעבור על בל תוסיף בזמנו לא בעי כוונה ואפי' בלא מתכוין עובר היינו למ"ד א"צ כוונה. אבל לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה כמ"ש לעיל סי' ס' ה"ה דלעבור בעי כוונ' וא"כ לדידן אפי' א"א שבת זמן תפילין מ"מ ה"ל להתיר אפי' שנים שנים ואע"ג דהוה בזמנו מ"מ כיון דאין מתכוין לדידן לא עבר על בל תוסיף אע"כ צ"ל כתי' מ"א דא"א בקיאים כו':

ורש"א כתב דף צ"ו ע"ב בתו' ד"ה לא ס"ד כו' דתניא התם ר"מ אומר מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה והוכיח הש"ס דע"כ ר"מ ס"ל שבת זמן תפילין וה"ל מ"ע שלא הז"ג וגם נשים חייבות דאי ס"ל שבת לאו ז"ת א"כ ה"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות מתפילין ולמה התיר לאשה להכניס הא הוי משא לגבה ושקיל וטרי טובא בהאי הוכחה והקשה מהרש"א דה"ל להוכיח בלא"ה דס"ל שבת ז"ת דאל"כ למה ס"ל דוקא זוג זוג יכניס ה"ל להתיר אפי' שנים שנים דהא כיון דשבת לאו ז"ת ליכא ב"ת אע"כ דס"ל להש"ס דאפי' שבת לאו זמן תפילין מ"מ יש סברא דאסור להכניס שנים שנים דל"מ תכשיט אלא כשלובש כדרך שלובשן בחול דהיינו זוג א' (ויש לגמגם קצת דניהו דהש"ס לא ה"מ להוכיח מדלא התיר רק זוג א' דס"ל שבת ז"ת דהי' אפשר לדחות כסברת מהרש"א והוצרך להוכחה אחדת. אבל אין האמת כן אלא אי שבת לאו ז"ת כ"ע סבירא ליה דאפי' שנים שנים מותר וכדס"ל לר"ג וכן הראיה שהביא מהרש"א שם מדף ס"ב גם כן יש לדחות על דרך זה) וכ"כ גם הר"ן ר"ל ר' יהונתן שם בעירובין ר"פ המוציא כו' דמפרש פלוגת' דת"ק ור"ג וז"ל מכניסן זוג זוג כדרך שלובש בחול כו' ור"ג מתיר כו' ובגמ' מפרש טעמא דסבירא ליה לר"ג כו' טפי לא דלא מיקרי דרך מלבוש אלא שני זוגות לבדן לפי ששני מקומות יש כו' אבל ת"ק סבר לא שרינן אלא זוג אחר שהרי אם לבש בחול שנים שנים קעבד על ב"ת לפיכך ענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא עד כאן לשונו הרי מבואר להדיא כמ"ש מהרש"א:

והא דאוקימנ' כו' ר"ל דהש"ס משני דפליגי ת"ק ור"ג דת"ק סבירא ליה שבת ז"ת המ"ל דס"ל לאו ז"ת ואפ"ה דוק' זוג א' כסברת מהרש"א ורבינו יהונתן הנ"ל משום דמתני' ר"מ היא דבלא"ה מוכח מדאמר אחד האיש וא' האשה דס"ל זמן תפילין ולכן משני האמת ורבינו יהונתן אשמעינן איפכ' דאפי' לאו ז"ת מ"מ א"ל דוק' זוג א' וכמו שהוכיח מהרש"א כנ"ל:

אבל אשה אסורה כיון דלדידן הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות הוי משא לגבייהו:

ואע"ג דקי"ל. וכ"כ לעיל סעיף כ"א:

מפני שהרועים רגילים כו' הם דברי הש"ס בשבת דף ס"ב דתנן התם דאשה היוצאת בטבעת שאין עליה חותם פטורה ואם יש עליה חותם חייבת ואמר עולא וחלופיהן באיש דביש עליה חותם פטור ואין עליה חותם חייב ופריך אלמא מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ודחזי לאשה לא חזי לאיש מתיב ר"י הרועים יוצאים בשקים ולא הרועים בלבד אלא כל אדם אלא שדרכן של רועים לצאת בשקים ופירש"י אלמ' אף ע"ג דלא רגילי בהו מ"מ מיגו דלהאי הוי תכשיט לגבי האי נמי הוי תכשיט ומשני אלא אר"י קסבר לעולם נשים עם בפני עצמן עכל"ה אלמ' הטעם שכ"א מותר לצאת בשקים מפני שהרועים דרכן בכך ומש"ל מ"א בס"ק ל' וז"ל בשק מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אפי' בלא גשמים נמי שרי (הרא"ש) והן דברי הרא"ש לפירושו במס' נדרים דף נ"ה ע"ב צ"ל שכוונת הרא"ש דגם הרועים גופייהו אין לובשין אותן אלא מפני הגשמים והכריחו לשון הברייתא בנדרים דקתני יוצאים בשק כו' מפני הגשמים:

ולכן נ"ל שאם יצא בטלית מצויצת ח"ח אבל כו' שכ' בס' ת"ש דמ"ש מ"א חייבת חטאת ל"ד דהא בעינן שיוצי' כדרך המוציאים וכיון דאינו תכשיט ה"ל גבה שלא כדרך המוציאים ולכן מה"ט הוצרך הש"ס ליתן טעם דאשה חייבת כשיצאת בטבעת שי"ע חותם שלפעמים בעלה נותן לה טבעת שיש עליה חותם להניחו בקופס' ומניחתה באצבעה עד שתגיע לקופס' ולכן הוי גבה דרך הוצאה וה"ט נמי באיש שחייב בטבע' שא"ע חותם כמ"ש מ"א לעיל ס"ק ט"ז ע"ש ולענ"ד דברי מ"א בדקדוק דהת"ש הקשה עוד על ספר א"ר שכ' דטלי' קטן הוי מלבוש גמור לאשה ולכן האשה פטורה אם יצאה בטלית קטן ובספר ת"ש השיגו דעדיין חייבת משום ציצית שבה דהוי משא לגבי האשה ע"ש וא"כ י"ל דמ"א ס"ל דגם טלית גדול הוי מלבוש גמור גם לאשה שלפעמים מתעטפת בו מפני הקור או מפני גשמים וכאשר עינינו רואות שכן דרך כפריית להתעטף במפה גדולה וא"כ הוי דרך הוצאתה בכך ומ"מ חייבות מפני הציצית לכן כ' מ"א שאם יצאה בטלית מצוייצת רק מ"ש אח"ז אבל דבר שהוא מלבוש כו' הוא מגומגם קצת לפ"ז ואין בזה קפידא כל כך בלשון מ"א כנודע:

ועבי"ד סי' קפ"ב ר"ל שלא תאסר מפני איסור לא תלבש אשה שמלת גבר דלהציל מן הקור או כדומה מותר ע"ש בש"ך:

משא"כ טבעת כו' הם דברי הש"ס דלעיל דאם יצאה בטבעת שיש ע"ח חייבת מפני שהן עם בפ"ע ואף ע"ג דלפעמים מניחתה באצבעה להניחה בקופס' מ"מ לא הוי גבי אשה מלבוש גמור רק דרך מקרה: