מחצית השקל על אורח חיים רצט:ט

(ס"ק ט) מבע"י כו' כמו ביה"כ כראי' בעירובין דף מ' ולקמן סי' תרי"ט במ"א סק"ד דמש"ה אומרים ביוה"כ שהחיינו בלא כוס דכיון דקירש חל עליו יוה"כ ואסור לשתות מן הכוס ולתינוק א"א ליתן דלמא אתי למסרך כשיגדיל וכן בט"ב שחל בא' בשבת אין מבדילין עד מוצאי ט"ב אבל בנדרים הלך אחרי ל' ב"א דלא מתחיל התענית עד הלילה כמ"ש מ"א אח"ז משא"כ יוה"כ וט"ב שהם תענית ציבור וממילא חלין עליו ולא תליא בדעתו ובקבלתו:

בגמרא בעירובי':

והע"ש לא ידע כו' דלבוש כ' ג"כ כדברי הנ"ל והשיג עליו ע"ש דמי עדיף מה שהבדיל לאסור עליו האכילה מאם אכל סעודה מפסקת מבע"י דמ"מ רשאי לאכול אח"כ עד שיקבל עליו התענית בפירוש ולכן כתב דגם בט"ב אם הוא שעת הדחק יוכל להבדיל בשבת מבע"י. והלא מבואר בעירובין ביוה"כ דלא כע"ש וה"ה ט"ב דמ"ש וכן מבואר כדברי הלבוש וכחלוקו וטעמו בת"ה:

ומיירי שנדר כו' ר"ל משום דקשי' לאיזה צורך הוצרך לחלק בין יוה"כ וט"ב לנדון דהכא ת"ל דהא עדיין לא קיבל התענית וכמ"ש רמ"א ולקבל אח"כ התענית ופשיט' דמותר לשתות וכן הקשה הע"ש לזה כ' מ"א דמיירי שנדר להתענות כו' א"כ כבר הוא מקובל ועומד ומ"ש רמ"א ולקבל אח"כ התענית הוא ל"ד אלא ר"ל אח"ז חל עליו התענית או י"ל משום שכ' הרב"י בסי' תקס"ב סעיף ח' אם קיבל עליו בתפלת מנחה ג' או ד' תעניות אין רצופים כגון בה"ב יש להסתפק כו' אם צריך קבלה לכל או"א ואע"פ שכ' רמ"א שם מיהו נהגו העם לקבלה בקבלה א' כו' עכ"ל מ"מ נקט רמ"א פה הדרך היותר מובחר וביותר כיון שכתב נהגו העם ולא כ' והמנהג כ' משמע דאין מנהג ברור וכה"ג בתשובה הביא מ"א ססי' ת"ץ לענין לברך על מקרא כתובים ע"ש או י"ל כיון שנדר שלא בשעת תפלת מנחה גרע וצריך לקבלו כל פעם לפני יום התענית במנחה:

וה"ה בחול כו' ר"ל אם אירע כה"ג בחול שקבל עליו להתענות ג' ימים רצופים אע"ג שהתפלל ערבית מ"מ כיון דעדיין יום הוא מותר לאכול דלא תימא דוקא בשגת דאפי' שעה אחר לשם תענית אסור ואפי' כבר אכל באותו יום שבת וכמ"ש מ"א סי' רפ"ח ס"ק ו' א"כ ודאי לא היה דעתו שיחול התענית עד הלילה משא"כ בחול קמ"ל:

וכ"מ ממ"ש ס"ס רצ"ג זה חוזר לתחלת דברי מ"א שכתב דמתפלל ערבית תחלה משום דצריך להבדיל מבע"י כגון שלא יהיה היין בלילה לכן כתב שם שיתפלל גם ביום (ולענין ק"ש ע"ש במ"א) אבל מ"ש מ"א דיתפלל מנח' תחלה לזה אין צריך ראיה דהאיך יבדיל ויעשהו חול ואח"ז יתפלל מנחה של שבת:

וע"ש בגמ' דתפלה כו' הוא בברכות דף כ"ז ע"ב. כ' של"ה כו' מיהו כו' ר"ל ג"כ כה"ג שיש עליו נדר להתענות כל שנה שני ימים הסמוכים לפני ד"ה מבדיל מוצאי יום ג' אע"פ שכן דעת של"ה וכ"מ לכאורה מדברי רמ"א שנקט מתענה ג' ימים משמע דוקא בתענית ג' ימים דא"א להבדיל בעצמו תחלת ליל ד' דאז עבר זמן הבדלה לכן צריכים לשמוע הבדלה מפי אחרים או יבדיל בשבת מבעוד יום מה שאין כן כשלא קיבל תענית כ"א שני ימים עדיף טפי להמתין על תחלת ליל ג' ויבדיל בעצמו אבל אין כן דעת ט"ז סוף סי' תקפ"ח דאפילו בתענית שני ימים טוב לשמוע מפי אחרים במ"ש דהבדלה בזמנה עדיפא וכ"ד מ"א ססי' תתקנ"ו במי שדרכו להתענות גם עשרה באב וחל תשעה באב ביום א' ע"ש ומה דנקט רמ"א ג' ימים עיין בספר ת"ש:

יקה"ז והוא מלתא דתמיה. ר"ל כשחל י"ט במ"ש אומרים יקנה"ז אבל כאן חסר הנ' דרומז על הנר דהא כשאינו מבדיל במ"ש אינו מברך לא הנר ולא על בשמים וכמ"ש בש"ע וא"כ יהיה שני שינוים דכל פעם כשמקדשים ומבדילים על כוס א' או' יקנה"ז והוא או' יקה"ז גם כל העולם יקדשו לבד והוא יקדש ויבדיל על כוס א':

ול"נ דאם אירע כו' ר"ל דמדברי של"ה משמע דלכתחלה לא ימתין שיצטרך לעשות מלתא דתמיה אבל אם המתין יקדש ויבדיל על כוס א' ויאמר על כוס א' יקה"ז אבל דעת מ"א דאסור לעשות כן:בפסחים דף ק"ב ת"ר היו מסובים בע"ש וקידש היום רבי יהודה אומר צריך להפסיק ומביא כוס ומברך עליו בהמ"ז ונוטל כוס ב' ומקדש עליו ור' יוסי אומר אוכל והולך כו' גמר סעודתו כוס א' מברך עליו בהמ"ז וכוס ב' מקדש עליו ופריך ל"ל ב' כוסות נימא בהמ"ז וקידוש על כוס א' ומשני א"א שתי קדושות על כוס א' (דאין עושין מצות חבילות דנראה שהן עליו כמשא) ופריך והא י"ט שחל במ"ש אומרים יקנה"ז והיינו קידוש והבדלה על כוס א' ומשני התם דקידוש והבדלה חדא מילתא היא:

אבל הבדל' דחול כו' ר"ל נדון דשל"ה שהיה חול בין שבת לי"ט. אין לה ענין דהא אומר המבדיל בין קודש לחול כמו אלו הי' מבדיל במוצאי שבת:

וגדולה מזו כו' דהתוס' כתבו דקושית הש"ס ונימא תרווייהו קידוש והבדלה על כוס א' דוקא לר' יוסי פריך אבל לר"י לק"מ כיון דר"י ס"ל דצריך להפסיק ולברך בהמ"ז ואח"כ יקדש ע"כ אחר הקידוש צריך שוב ליטול ידיו ולאכול סעודת שבת דהא אין קידוש אלא במ"ס א"כ סעודה א' הוא סעודת חול והקידוש הוא לצורך שבת ודאי דא"א בהמ"ז על סעודת חול וקידוש השייך לשבת על כוס א' וגם המקשן ודאי אסיק כן אדעתי' אלא לר' יוסי פריך דס"ל יגמר סעודתו וע"כ דס"ל שיקדש אח"כ שוב א"צ לאכול אחר הקידוש ועולה לו אות' סעוד' שאכל קודם קידוש שתהי' קידוש במ"ס דאל"כ מאי תועלת במה שאמר גומר סעודתו כו' כיון שצריך שוב לסעוד פעם שני הלא ניחא ליה טפי שיפסוק מיד ויברך בהמ"ז ויקדש ויאכל שנית אע"כ לר"י א"צ לסעוד שנית ודי לו בסעודתו הראשונה א"כ סעודה א' מקרי סעודת שבת ולכן הוי ס"ד דמקשן דמותר לו' בהמ"ז על סעודת שבת וקידוש על כוס א' ואעפ"כ משני ליה א"א שתי כו':

וא"ל דגם עתה מבדיל בין קודש לקודש כצ"ל:

לכן נ"ל כו' וישתה כמו שעושים בסעודת נשואין כמ"ש באה"ע סי' ס"ב ויברך בהמ"ז על כוס א' ואח"כ נוטל כוס שני ומברך עליו ששה ברכות וחוזר ונוטל כוס ראשון ומברך עליו בפה"ג שהוא א' משבעה ברכות נשואין ושם ג"כ הטעם שא"א ב' קדושות על כוס אחד וכן יעשה כאן דיקדש על כוס אחד ולא יברך עליו בפה"ג דאי יברך כיון שאינו רשאי לטעום קודם ההבדלה ויהי' הבדל' הפסק בין בורא פרי הגפן לשתיה לכן לא יברך בפה"ג על כוס קידוש כ"א קידוש גרידא ואח"ז יקח כוס הבדלה ויברך בפה"ג ואח"ז יבדיל עליו ויפטר בברכת פה"ג גם כוס קידוש והשתא לא הוי הבדלה הפסק דהא כן דרכו כל השנה או יבדיל ג"כ בלי ברכת פה"ג ואחר הבדל' יברך פה"ג על ב' הכוסות ויהיה דומיא דנשואין ממש:

אם אין לו יין מקדש על הפת כו'. דלכתחלה עדיף לקדש על הפת מלקדש על השכר אפי' במקו' דהוי שכר חמר מדינה כמ"ש לעיל סי' ער"ב סעיף ט' ובהבדל' מבדילים על שכר כשהוא חמר מדינה אבל אין מבדילים על הפת כמ"ש סי' רצ"ו סעיף ב':

ואוכל המוציא קודם הבדל' דאי יבדיל תחלה על השכר יהיה הבדלה הפס' בין ברכת המוציא לטעימת המוציא:

דהא י"א דמותר כו' ר"ל דהכא הותר לו לאכול המוציא קודם ההבדלה כיון שהוא מוכרח דהא כה"ג מצינו י"א בסי' רצ"ו ס"ג אם אין לו יין ושכר לי"א אפי' מצפה שיהי' לו למחר מ"מ הותר לו לאכול בלילה קודם ההבדל'. ואע"ג דהתוס' והרא"ש דף ק"ו ע"ב ד"ה מקדש כו' כתבו להפוסקים דבאין לו יין אלא שכר מ"מ צריך לקדש על הפת ולא על השכר א"כ כשחל י"ט במ"ש דצ"ל יקנה"ז וכיון דאין מבדילין על הפת א"כ דבר תימא הוא איך יאמרו חצי כו':

דשניהם ענין אחד הוא. ולכן אין לחלקם ולו' קידוש על הפת והבדלה על השכר:

כמ"ש ס"ג. ובמ"א ס"ק ו' דאיכא מ"ד כשמבדיל על השכר באמצע סעודה צ"ל שהכל דאין ברכת המוציא פוטרן:

דאם טעם אינו מבדיל. בשלא הבדיל במ"ש:

דהא אפי' הרא"ש כו' והוא דעת י"א השני שבסי' רצ"ו סעיף ב' ואע"ג דהתם קי"ל דהעיקר כדעה א' שיקדש וגם יבדיל על הפת היינו דוקא במ"ש לי"ט דאומר יקנה"ז דהם ענין אחד ולכן אגב גררא שאומר עליו קידוש אומר גם הבדלה עליו אבל הכא דשני ענינים הם ול"ל שיאמר אגב גררא. א"נ ישמע מאחרים ר"ל שמקדשים על הפת דהא מיירי באין לו יין ואע"פ ששמע ברכת המוציא מן המקדש מ"מ אינו רשאי לטעום המוציא:

ויוצא ידי קידוש כו' מ"מ הוי קידוש במ"ס דהא דעתו לאכול מיד כמ"ש סי' רע"ג סעיף ג':

ועמ"ש סי' קס"ז. ר"ל על מ"ש מ"א ואח"כ יברך המוציא ויאכל אע"ג שכבר יצא בברכת המוציא של המקדש על הפת ואע"ג שהפסיק בין ברכת המוציא לטעימה בהבדלה מ"מ הא כתב רמ"א בסי' קס"ז דאם טעם הבוצע אע"ג שאחרים השומעים הפסיקו בדיבור בין שמיעת ברכת המוציא לטעימתם אין בכך כלום ולא הוי הפסק. אולם המ"א שם (וכן הט"ז) חלקו עליו דהא השומעים אין יוצאים כ"א מטעם שומע כעונה ולא יהיה השומע עדיף מהעונה ואלו השומע היה מברך בעצמו והפסיק בדיבור הוי הפסק וכשיצא ע"י שמיעה לא יהיה הדיבור הפסק ולכן לפי שיטות מ"א דלעיל ה"ה הכא כיון דהפסיק השומע בהבדלה לכן צריך לחזור ולברך המוציא:

ומה שכ' סי' רע"א ס"ו וכדומה צ"ל בסעיף י"ד דכתב שם דסגי בטעימת המקדש גרידא מ"מ יוצאים השומעים: