מחצית השקל על אורח חיים רצז:ה

(ס"ק ה) או להוצי' כו' דאפי' בשבת כו'. ר"ל דק"ל בברכת הנהנין אינו יכול להוציא את חבירו אלא כשהוא גם כן נהנה ומברך גם לעצמו אבל בברכת המצוה כגון אכיל' מצה בליל א' דפסח אף שהוא יצא יכול להוציא אחרים. אבל בסעודת שבת אע"ג שהאכילה מצוה מ"מ אינו יכול לברך לאחרים ברכת המוציא אא"כ אוכל עמו וכ"כ לעיל סי' רע"ג והטעם דהמצוה הוא ג"כ להנאתו דכתיב וקראת לשבת עונג שחייב כ"א לענג א"ע בשבת ויהנה בשבת:

וכ"כ באבודרהם. ר"ל דכאן עיקרו להנאתו ולא לשום מצוה:

בהדס שבלולב במ"ש. היינו בשבת שחל תוך חג הסוכות משום דההדס אתקצאי למצוה ואסור ליהנות ממנו תוך החג:

ובב"י כ' כו' דדמי למ"ש סי' תפ"ד בירקות. לשון זה לאו דוקא אלא ז"ל ודמי לקדוש' ובברכת המוציא של מצה עכ"ל:

בריח חזק ביותר אבל לא בריח פשוט וממוצע:

שאחרים מצילים כו' ודמי למ"ש לעיל סי' ס"ט דסומא אע"פ שלא ראה מאורות מימיו מ"מ יכול לברך יוצר המאורות שנהנה מן האור שאחרי' רואים אותו ומצילים אותו שלא יפול בבור או שאר דבר המזיק ולזה כ' מ"א דהכא ניתקן להשיב כו' ולא להנאת גופו: