מחצית השקל על אורח חיים רצז:א

כ' מ"א הט"ז ביו"ד כו' ולא ידעתי מקום הספק ר"ל דפלפולן אם פלפלים נקראים בשמים או לא. ומאי ספק ואפ"ת דאין להם דין בשמים לשאר דברים מ"מ כיון שי"ל ריח טוב למה לא יבדילו עליהן דהא י"א אפי' בפת כו' כמ"ש בב"י (וע לעיל סוף סי' רט"ז) אבל בפלפלין ליכא לאסתפוקי. וכתבו האחרונים בשם כ"ה דעכ"פ צריכים שיהיו כתושים דכ"ז שאינן כתושים אין להם ריח גמור וכן מה שאנו קורין אינגב"ר צ"ל כתושי' מה"ט. וכ' עוד הטורי זהב דמן המובחר שלא ליקח להבדלה אותן בשמים שמיוחדי' ליתנן לתוך תבשיל דלאו לריחא עביד'. אע"ג אפי' לאו לריח עבידא מ"מ אם נטלם בידו להריח מברך עליו מ"מ טוב יותר שיהיה לו כלי עם בשמים מיוחדים להבדלה וכן עשה רבינו אפרים כמ"ש הטור בשמו:

אינו ראוי לברך עליהם בורא מיני בשמים אלא עצי בשמי' או עשבי בשמים. ולענ"ד יש להנדס בראיה זו בשלמ' ברכת בור' מיני בשמים ניהו דלכתחלה ראוי לברך על כל מין כברכתו המיוחדת לו מ"מ אם בירך בורא מיני בשמים יצא דהיא ברכה כוללת כמו שהכל ולא הוציא שקר מפיו מה שאין כן פלפלין אם אין נקראים בשמים ומברך עליהן בורא מיני בשמים הרי לא בירך כלל על הפלפלין דהא אינם בשמים:

מעור הנד"י שקורין פיזים. כ' בספר ת"ש וז"ל ומזה נלמוד דמ"ש בשלחן ערוך סי' רי"ו ס"ג דעל עור הנד"י. מברך עצי בשמים הוא טעות סופר ובטור וב"י לא נזכר שם עור הנד"י שוב ראיתי בכ"ה שכתב ג"כ שהוא טעות סופר עכ"ל ולענ"ד אין שם טעות סופר וכן כתב בספר כ"מ פ"א מהלכות כלי מקדש דין ג' וזה לשונו על מה שכ' הרמב"ם שם והקנמון הוא העץ הבא מעיר הודו כו' והוא הנקרא בערבי עור הנד"י וכן כתב בפי' המשנה כו' עכ"ל הכ"מ ולכן אתי שפיר מ"ש לעיל סי' רט"ז על הורד ועל הקנמון שהוא עור הנד"י כו' בור' עצי בשמים והן דברי הרמב"ם ומ"ש מגן אברהם פה להניח בתוכו חתיכות מעור הנד"י שברכתו באמת בורא מיני בשמים פי' מ"א יפה דייק וכתב שקורין פיזום ורצה לו' אותו עור הנד"י שקורי' פיזו"ס. ובסי' רט"ז הוא קינמון שג"כ נקרא בערבי עור הנד"י:

ובמהרי"ו כ' שיברך בורא עצי בשמי' במ"ש כו' ס' מהרי"ו אינו ת"י ולפי מ"ש מ"א אח"ז ע"ש הל' לולב משמע שד"ז כשיברך בורא כו' כ' שם מהלכות לולב אחר שכתב תחלה הדין המבואר לקמן סי' תרנ"א סעיף ה' כיון דכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן והאיך יעשה בנטילת לולב דכיון דאגבהה נפיק ביה ולא תהיה הברכ' עובר לעשייתן ולכן כתב ב' תקנות אחד שיתכוין שלא לצאת עד אחר שיברך או שיהפוך הלולב או האתרוג עד אחר הברכה דקי"ל דאינו יוצא עד שיטלם דרך גדילתן דכתיב עצי שטים עומדים דהיינו דרך גדילתן דהיינו עומדים ולא שוכבים כמ"ש רש"י בפי' החומש וה"ה בכל המצות ואח"ז כ' כשיברך ע"ב במ"ש כו' כנ"ל פי' מ"א כוונתו כשמברך במ"ש עצי בשמים כיון שמזכיר ל' עצי צריך ליטול דרך גדילתן ודאי אם מברך עשבי או מיני בשמים דאינו מזכיר ל' עצי א"צ ליטלו דרך גדילתן אבל כשמברך עצי בשמים צריך ליטלן דרך גדילתן משמע שלפעמים לא היו מברכים בורא מיני בשמים כמנהגינו ואח"ז כתב אבל א"ל דכוונתו שלא יכוין כו' ור"ל דקאי אדלעיל שנתן בנטילת לולב ב' תקנות שיברך עובר לעשייתן או שלא יטלן דרך גדילתן או שיכוין שלא לצאת כנ"ל ועז"כ אבל כשמברך במ"ש בורא עצי כו' ולשון עצי הוא לאו דוק' אלא אתי לאשמועינן כשמברך על הבשמים יטלם דרך גדילתן דאינו מעלה ומוריד אם יטלן שלא כדרך גדילתן דלענין ברכת הריח אין צורך ליטול דרך גדילתן כיון דאין מצוה בנטילה כי אם בריח. ולכן אין לו תקנה אחרת כי אם השניה שזכר לעיל מיניה בלולב שיתכוין שלא לצאת עד אחר הברכה א"כ אינו מוכח דהיו מברכים עצי בשמים דהשתא י"ל דלשון עצי הוא לאו דוקא ואין זה מכוונתו וזה דחה מ"א דהא בברכת הנהנין לא בעינן הברכה עובר לעשייתן וע"כ פי' ראשון עיקר. וכ"פ בס' ת"ש אלא שהרחבתי הביאור:

מי שמתענה בשבת כו' משא"כ ביה"כ. ר"ל אפי' חל בשבת לדעת רמ"א בסי' תרכ"ד אין מברכים על הבשמים שאני התם דהפסיק מבע"י והתחיל להתענות בכניסת שבת ולא באה הנשמה יתירה כלל: