מחצית השקל על אורח חיים רעט:ג

(ס"ק ג) והמחמיר צ"ל והמיקל כו'. דהא ודאי כל מחמיר מפסיד ממון או הנא' הגוף:

וע"ש שהביא ראיה דאם הוא מאיס כו' הלשון מגומגם. ור"ל דאם הוא של חרס דמאיס מות' להוציאו לכל אדם והוי כגרף של רעי לכל אדם. וחולק על רמ"א ואייתי ראיה מראמרי' פרק כ"ה לרבי נחמיה דס"ל אין כלי אפי' מלאכתו להיתר ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. אם כן כלי אכילה לאחר אכיל' לדידי' היכי מטלטלינן ומשני דהוי כגרף של רעי ומותר לטלטלו משום מאיס וא"כ נר של חרס כשכבה ודאי יותר מאיס מכלי אכילה אחר אכיל' דהא מאן דא"ל מוקצ' מחמת מיאוס אסור לטלטל נר של חרס כשכבה וקערות אפי' מלוכלכים מוד' דמותר לטלטל. אפילו מונחים במקום שאינו יושב דליכא למימר דהוי כגרף של רעי וכיון דהקערות לאחר אכילה חשבינן ליה כגרף של רעי. כ"ש נר של חרס דהוי כגרף של רעי ע"ש והט"ז בס"ק ב' כ' דהא דכ' הרב"י על מאן דמתיר לטלטל הנר נצורך גופו או מקומו דלא נראה דבריו. היינו טעמא דהא ב"ה כשהיה דולק היה אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו. דהא נעשה בסיס לשלהבת ואסור כל השבת וכמ"ש סי' ש"ט סעיף ד' ואם כן לדעת הפוסקים דלא מיקרי מניח אלא כשדעתו שיהי' עליו כל השבת אבל כשדעתו רק למקצת השבת מקרי שוכח וכמ"ש סי' ש"ט וא"כ ה"ה הכא בנר דאין דעתו כ"א כל זמן שהוא דולק יש לו דין שוכח ומותר לטלטל לצורך גופו ומקומו ע"ש א"כ לפמ"ש מ"א בשם הב"ח בסי' רע"ו סעיף ח' במקום פסידא סמכינן על דעה ההיא דאם אין דעתו לכל השבת מיקרי שוכח אם כן במקום פסידא מותר לטלטל הנר: