מחצית השקל על אורח חיים רעג:ה

(ס"ק ה) וצריך לאכול ז"ל ד"מ כו' להיות הגהת רמ"א צ"ב שכ' או שיהי' בדעתו לאכול שם מיד אבל בלאו הכי ע"כ ר"ל שלא הי' דעתו לאכול שם מיד וסיים רמ"א אפי' אכל במקום קידוש לא יצא כיון שהי' במחשבתו שלא כדין ומיד אחר זה כ' ואם הי' בדעתו כו' יצא הרי הדברים סותרים זה את זה תוך כדי דיבור. ומדברי לבוש נרא' שגם הוא הרגיש בזה ולכן שינה לשון רמ"א וכ' וז"ל ואם קידש ולא סעד כלום אף ידי קידוש לא יצא שצריך לאכול במקום קידוש לאלתר כו' או שיהי' בדעתו לאכול מיד ואע"פ שנמשך אח"כ מעט ל"ל בה אבל אם הי' בדעתו שלא לאכול כלל לא במקום קידוש ולא במקום אחר אף ע"פ שנמלך אח"כ ואכל שם יש אומרים שלא יצא שם ידי קידוש ואם הי' בדעתו מתחלה שלא לאכול שם אלא במקום אחר ונמלך אח"כ לאכול שם א"צ לחזור ולקדש דהא מ"מ הי' בשעת קידוש דעתו לאכול וכיון שאוכל במקום שקידש שפיר הוי קידוש במקום סעודה עכ"ל וע"כ הי' מפרש מ"ש רמ"א תחלה אבל בלא"ה אפי' אכל כו' אינו יוצא ר"ל שהי' דעתו שלא לאכול כאן גם לא במקום אחר לכך לא יצא ומ"ש בסיפא אם הי' בדעתו כו' יצא מיירי שהי' דעתו שלא לאכול כאן אלא במקום אחר ולבסוף אכל כאן יצא (והא לא קשיא כיון שהי' דעתו לאכול במקום אחר מאי ארי' שנמלך ואכל כאן יצא אפי' אכל במקום אחר יצא לדעת רמ"א בסעיף א' שכ' שכן עיקר וכן הקש' ע"ש די"ל דמיירי בשני בתים דלא מהני דעתו וכמ"ש בסעיף א' אף שכתב ע"ש שהוא דוחק) אולם מ"א הביא דברי מהרי"ל שמשם נובע הגהת רמ"א הלז וממנו תראה שאין הפי' כמ"ש הלבוש אבל בלאו הכי כו' פי' כו' והפסיק אפי' אכל אחר זה במקום קידוש אינו יוצא אע"ג דהכוונה לבדה כשהיא שלא כדין אינה מפסדת מ"מ כאן שקיים מחשבתו והפסיק בדברים אחרים אע"ג שאחר כך אכל במקום קידוש מ"מ לא יצא ובזה אתי שפיר מ"ש רמ"א אחר זה ואם הי' בדעתו כו' ונמלך ואכל יצא ר"ל אע"פ שהי' דעתו להפסיק כיון שלא נתקיימה מחשבתו דהא לא הפסיק ואכל כאן ולכן יצא:

ואם הי' דעתו כו' וארעו אונס כו' לא כתב זה לפרש דברי רמ"א כ"א מ"א דין חדש מסבר' דנפשי' דאפי' הפסיק אם הי' ע"י אונס אינו מפסיד אם הי' נשאר במקומו:

וכ"מ בגמרא דף ק'. אמרו שם רב הונ' לאחר שקידש קודם שאכל כבו הנרות ונכנס לבית חתונת בנו ששם הי' עדיין הנרות דולקים וקידש שנית ואכל. ומזה הוכיח הש"ס דע"ש ג"כ הוה סביר' ליה אין קידוש אלא במקום סעודה:

דדוקא משום שיצ' כו' אע"ג דא"ל מעשה שהי' כך הי' מ"מ כיון דהש"ס הביא כל המעשה שיצא ממקומו משמע דבזה תלי' מילתא ומהאי טעמ' קידש שנית. וכ"מ מלשון רמ"א שכתב שהי' דעתו תחלה להפסיק משמע דאם הי' דעתו תחלה שלא להפסיק ואחר כך ע"י הכרח ואונס הפסיק לא הפסיד:

אך אם יצא כו' אפילו ע"י אונס והו' עובד' דרב הונ':