מחצית השקל על אורח חיים רעב:ט

(ס"ק ט) ומי שאינו כו' ז"ל ד"מ כו' כוונות מ"א להקשות על חלוקו של רמ"א כמו שכתב אח"ז ולפי שבד"מ הכריח את חלוקו לכן הביא תחלה לשון ד"מ והוכחתו ודוחה הוכחתו. דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו. ר"ל אבל לא נדר מן היין וא"כ אם ירצה אפשר לו לשתות יין אלא שאין חביב לו. אע"ג דבגמרא אמרינן כשהפת חביב כו' והוא מימרא דרב ברונא דאמר נטל ידיו לא יקדש דכיון דנטל ידיו גליא דעתיה דרפתא חביבא ל"ה וראוי לקדש על החביב אלא דרב ברונא סבירא ליה אין מקדשין על הפת לדעת הרי"ף ואמר ליה ר"י זמנין סגיאין הוי קאי קמיה רב והוי חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא אלמא מקדשים על הפת כ"ה לדעת הרי"ף ועיין לעיל סי' רע"א במ"א ס"ק כ"ו הבאתי דברי הש"ס הנ"ל ומפרשי' אלמא היכי דפת חביב עליו יש לקדש על הפת ולא על היין:

מ"מ אם רצה כו' ולא תיקשי מהא דר"ב עמ"ש לעיל סי' רע"א. ונ"ל דאסור כו' ר"ל עכשיו שדחה ראיית הרמ"א א"כ מסברא אין לעשות כמ"ש רמ"א שיקדש ואחרים ישתו:

כיון שאחרים יודעים כו' ר"ל דהא קיי"ל בסי' רע"א דלכתחל' צריך המקדש לשתות מלא לוגמיו ניהו דדיעבד יוצא אם טעמו המסובים מ"מ לכתחל' אין לעשות כן אלא שלא תימא הא כ' בסי' רע"ג ס"ד דיוכל אדם לקדש לאחרים דלדידהו הוי מ"ס וסיים שם ואם עדיין לא קידש לעצמו יזהר שלא יטעם עמהם כו' הרי דהותר לכתחלה לקדש לאחרים והם יטעמו ולא הוא וע"כ צ"ל כיון דעיקר כוונתו להוציא אחרים ה"ל כאלו הם קדשו וא"כ אם הם שותים הוי כמי שטעם המקדש וא"כ גם כאן אפשר לו לעשות כן שיכוין להוציא המסובים וא"כ סגי במה שיטעמו האחרים שהוציא ומ"מ כאן גם הוא רשאי לאכול ע"י קידוש זה דגם לדידיה הוי קידוש ב"ס ע"ז כ' מ"א דזה דוקא באין יודעים אבל ביודעים הם יקדשו ויותר י"ל דכוונות מ"א להקשות מסי' רע"א דלכתחל' צריך המקדש לטעום כנ"ל ואם נאמר דכוונות רמ"א באם נדר יקדש על היין וישתו האחרים מיירי דוקא בקידוש דשחרית וא"כ כוונתו במה שמקדש על היין להוציא האחרים אבל הוא באמת לא יצא אלא במה שמברך המוציא על הפת מ"מ אפשר לו לקדש על היין משא"כ כשאין אחרים עמו א"א לו כלל לברך בורא פרי הגפן על יין וזה דחה מ"א דהא א"א להוציא לאחרים אם הוא אינו יוצא אא"כ באין יודעים וכיון דבשחרית אין הקידוש כי אם בפה"ג וזה מסתמא יודעים וע' סוף תשובת ה"ה ח"צ סי' קס"ח:

וכתב הב"ח כו' שאע"פ שה"ל יין בביתם כו' תיבת בביתם הוא ט"ס וצ"ל בעירם. וכ"ה בב"ח וכ"כ בספר ת"ש שהוא ט"ס (וכן מכח מתי' מ"א דאלו הי' יין בביתם לא סגי במ"ש דהוי חמר מדינה) אבל על מנהג העולם כתב הב"ח ומנהג העולם לקדש על השכר אף על גב שיש להם יין בביתם ע"ש:

וא"כ אפי' יש יין בעיר כו' ר"ל דס"ל כהפוסקים שהביא מ"א ס"ק ז' אם אין יין גדל מהלך יום סביב לעיר אף על גב שיין מצוי בעיר מ"מ הוי השכר חמר מדינה. אלא שי"א שאין מקדשים עליו היינו הפוסקים דס"ל דלא נקרא חמר מדינה אע"ג שאינו גדל סמוך לעיר אלא א"כ אין יין מצוי בעיר וגם יש דעות מן הראשונים דס"ל דאין מקדשים על שכר אפי' הוא חמר מדינה כמו שכתבו הטור והרב"י ע"ש:

דמקדשי' ארפתא והא בבק' ע"כ בלא"ה צריך לברך המוציא ויצא בזה ידי קידוש:

אם הוא חביב אפי' יש לו יין עמ"ש מ"א ריש ס"ק זה בשם הרב ב"י:

יוצא ממ"נ כו' הלשון ל"ד. אלא ר"ל דיש שני צדדים שיוצא ע"י פת לדעת האומרים דמקדשים על הפת וגם יש לו לצאת ע"י שכר למ"ד שיוצא בה וכולי האי לא נחמיר לחוש לדעת ר"ת דאין מקדשים על הפת וגם לחוש לדעת שאומרים דאין יוצאים בשכר ולמינקט תרי חומרא להדדי וע' לעיל במ"א סי' קפ"ד ס"ק ג'. והקשה בספר תוספות שבת דאכתי בחד חומרא נמי עביד שלא כדין דהיינו להפוסקים דאין יוצאים בשכר ניהו דמ"מ יצא ידי קידוש בפת מ"מ מה ששתה השכר קודם שקידש על הפת עשה שלא כדין וע"ש וי"ל דבזה ג"כ יש עוד צד להקל לסמוך על הראב"ד דס"ל בשחרית מותר לטעום קודם קידוש וע"ל סי' רס"ט נמצא דג"כ יש ב' צדדים אחד שיצא בשכר. ואם תמצא לומר שלא יצא לסמוך על הראב"ד ונאמר כדעת האומרים דמקדשים על הפת ואפשר כוון לזה בספר ת"ש:

אבל בערב אי אפשר לעשות כן דדוקא בשחר דאין בקידוש ברכה נוספת כי אם ברכות יין או שכר או פת שפיר י"ל דיוצא ממה נפשך משא"כ בערב שתיקנו חז"ל ברכה מיוחדת לקידוש נוסף על ברכות הנהנין אם כן אי יקדש על השכר ויאמר אחר ברכות שהכל הברכה נוספת ודלמא לא יצא בשכר. ול"ל דיוצא בפת הא אי אפשר לו לחזור ולומר פעם שניה ברכה המיוחדת לקידוש דתהי' א' מהן לבטלה. ומ"ש הב"ח דהגאונים כו' כמ"ש סי' קע"ד ר"ל דיש שם מחלוקת הפוסקים אם צריך לברך על המשקין חוץ מיין תוך הסעודה או נאמר דפת פוטרן דהוי צורכי סעודה. ולכן כ' שם הרב ב"י כדי להסתלק מן הספק ישב קודם נטיל' במקום סעודתו וישתה משקין פחות מכשיעור ויברך עליהן ויתכוין לפטור גם המשקין שתוך הסעודה וסיים הב"ח ואם היו מקדשין על היין לא היו מסתלקין מן הספק עכ"ל וע"ז כ' מ"א ולא ידעתי כו' דהא יין פוטר כו' ובספר א"ר וספר תוס' שבת שניהם לדבר א' נתכוונו דהגאונים חששו לדעת הרוקח שהביא ב"י בסי' קע"ד דסבירא ליה דאין יין פוטר שאר משקין כי אם מברכה אחרונה ולא מברכה ראשונה ורמזו רמ"א ר"ס קע"ד שכתב עמ"ש המחבר יין פוטר כ"מ משקין וכ' רמ"א אפי' מברכה ראשונה עכ"ל וכתב על ברכה א' לשון אפי' כי אין רוקח מודה בברכה א' עכת"ד ולעניות דעתי י"ל דהא בלאו הכי יש לומר על תירץ הב"ח שרצו להסתלק מן מחלוקת הפוסקים אי צריך לברך על המשקין ונכנסו במחלוקת אי מקדשים על השכר. גם העיקר לכל הפוסקים אם יין בעיר שלא יקדש על השכר ומאי הרויחו במה שקדשו על השכר וזה יישב הב"ח במתק לשונו שכ' וז"ל א"ל דהגאונים היו נוהגים כו' לברך כל פעם על שאר משקין במקום סעודה ע"ד לשתות תוך הסעודה לכן אף שבת בבקר היו מקדשים כו' עכ"ל. ור"ל כיון שכבר הנהיגו מנהג הטוב ההיא לא רצו לשנות מנהגם ואותו מנהג הי' אצלם כמו נדר שלא הי' אפשר לשנותו אע"פ שעי"ז הכניסו את עצמם למחלוקת הפוסקים אי מקדשים על השכר לכן הקשה מ"א דהא גם ביין היו פוטרים את המשקין שתוך הסעודה. ואי שחשו לדעת הרוקח כנ"ל עי"ז יקשה כנ"ל וכי זה כדאי לצאת ידי הרוקח שהוא יחיד בדבר ולהכניס את עצמו במחלוקת אי מקדשים על השכר ורבים מהפוסקים דסבירא להו אפי' במקום שהוא חמר מדינה אין מקדשים עליו כ"ש במקום שיין מצוי בעיר וע"ז ל"ל כנ"ל שכבר נהגו לצאת גם ידי הרוקח דלא שייך בזה מנהג דהא אין דרך לשתות יין בחול אדרבא כל ליל שבת עשו שלא כדעת הרוקח דהא בלילה קדשו על היין ובמה פטרו המשקין שתוך הסעודה אם לא ע"י היין. דל"ל שברכו על שכר אימתי קודם קידוש על היין אסור לשתות שכר ולהב"ח צריך לדחות כיון שדרכם בקדש היה להוציא נפשם ממחלוקת הפוסקים בברכת משקין שתוך הסעודה. לכן במקום שהי' אפשר להם לצאת ידי הרוקח היו עושים כיון שעל כל פנים מנהגם היה בעיקר הדבר לצאת בזה ידי המחלוקת בברכה ודוחק: