מחצית השקל על אורח חיים רסח:ג

(ס"ק ג) ה"ל כו' דגם תפלת שבת כו' והטעם כיון דמחשבתו היתה לתפל' חול אזלי' בתר כוונתו:

ואע"ג דכ' הראב"ד אהא דאי' בברכות דף י"ב היכא דנקט כסא דחמרא ופתח אדעתא דשיכרא (דהיינו לו' שהכל נהיה בדברו) וסיי' בדחמרא בפה"ג ודאי יצא דהא אפי' סיים בשיכרא יצא דהא אם אמר על הכל שהכל נ"ב יצא אלא היכא דנקט כסא דשיכרא ופתח אדעתי' דחמרא פרש"י כנ"ל דבשעה שאמר בא"י אמ"ה הי' כוונתו לסיים בורא פה"ג וסיים בדשיכרא דהיינו שהכל נהיה בדברו מאי אי אזלי' בתר פתיחתו דהיתה שלא כדין דהא כוונתו הי' לו' בורא פה"ג או אזלי' בתר החתימ' ולא אפשיטא והקש' הראב"ד דמאי מספקא לי' ולמה נקרא הפתיח' שלא כדין הא האמיר' הי' נכון אלא שהכוונ' הי' שלא כדין והיכן מצינו שהברכה נפסדת בשביל חסרון הכוונ' הא קי"ל מצות אין צריכות כוונה וכ' הרא"ש דאין זה קושי' וז"ל הרא"ש דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעוקר הכוונה לברכה אחרת עכ"ל כמ"ש המרדכי דהיכי די"ט הוא ונתקל בלשונו וחתם בשל שבת אינו חוזר אלא אומר תכ"ד חתימת יו"ט והוא הדין המוזכר לקמן רסי' תפ"ז מבואר דאזיל לדעת רש"י היינו כפרש"י הנ"ל דאזלי' בתר הכוונה ואע"ג דהאיבעי' לא איפשטא וראוי לילך לקולא אפשר דפסק האיבעיא לחומרא כמ"ש התוס' שם ועמ"ש מ"א סי' ר"ט סק"ג או י"ל דוקא התם בהאי דשיכרא מה"ט ראוי להקל דאמרי' דאזלי' בתר החתימה שהיתה כדין וכמבואר בדברי בעל האיבעיא דלולי די"ל דאזלי' בתר החתימ' ודאי לא יצא כיון דמחשבת הפתיח' הית' שלא כדין משא"כ הכא דהכל הולך אחר ההתחל' ואין זולת דבר כ"א ההתחל' דהא אם אמר אתה חונן א"צ ספק דצריך לגמו' הברכ' עכ"פ כמו דהתם אזלי' בתר הכוונ' והוי הכוונ' כאלו הוצי' בשפתיו ה"ה הכא אע"ג שלא אמר רק תיבת אתה וראוי לסיים אתה קדשת או אתה אחד מ"מ כיון שנתכוין לברכת חול ה"ל כאלו הוצי' בשפתיו והתחיל בשל חול וצריך לגמו' הברכ':

אבל לפמ"ש לעיל סי' רט כו' ולכן השמיט הרב"י כו' וכ' בספר ת"ש וז"ל לא ידענא מאי קאמר דהא בסי' ר"ט סתם בש"ע כהרמב"ם אם הי' בידו כוס שכר או מים ופתח ע"ד לו' שהכל נ"ב וטעה וסיים בפה"ג יצא דהכוונ' היתה טובה אע"ג דהדיבור הי' שלא כהוגן וה"ה איפכא כו' גם לדעת י"א שם דהוא דעת רש"י כו' אכן הראב"ד ס"ל שם דלא אזלינן בתר מחשבתו כו' אלא דהמחבר לא הביא דעתו כלל בסי' ר"ט וכ' ולא ירדתי לסוף דעת מ"א בזה ולכן נראה דגם המחבר ס"ל כת"ה כו' ע"ש ולענ"ד כוונתו במ"א מ"ש אבל לפמ"ש לעיל ר"ל לפמ"ש מ"א בעצמו לעיל ר"ס ר"ט דהעיקר כרוב הפוסקים דלא אזלי' בתר הכוונ' ולכן גם פה לא אזלי' בתר הכוונה כיון שהדיבור במה שאמר אתה היה כהוגן ושייך גם לתפלת שבת. ומ"ש מ"א לכן השמיט הרב"י כו' ר"ל לכן כיון דדינו של ת"ה תליא בפלוגתא דסימן ר"ט לכן השמיטו הרב"י כו' ואין הוכחת מ"א מדהרב"י סתם בסי' ר"ט דלא אזלי' בתר הכוונ' דהא אינו מבואר שם אלא מדהשמיט כאן אפי' קאי באתה קדשת או אתה אחד כו' ע"כ משום דדין דהכא תליא בהאי דר"ס ר"ט ואמת בסי' ר"ט הביא תחלה דעת הרמב"ם דאי היתה הכוונ' טובה אע"ג דהדבור הי' שלא כהוגן יצא ואח"ז הביא בשם י"א דעת רש"י דאם הדבור הי' כהוגן רק שהכוונ' בפתיחה הי' שלא כהוגן יצא דנקט האיבעיא לפי פרש"י לקולא וכ' מ"א שם דמה"ט כ' לשון י"א דלהרמב"ם דאזיל בתר כוונה לא יצא. אח"ז הביא דעת הרי"ף דמפרש האיבעיא דנקט כסא דשכרא ופי' מ"א דידע שהוא שכר ונתכוין לו' שהנ"ב שהכוונ' הי' טובה אלא שטעה וסיים בפה"ג ותכ"ד אמר שהנ"ב והיתה האמירה בפה"ג שהנ"ב ונקט האיבעי' לקולא וס"ל למ"א מדהשמיט פה אפי' קאי באתה קדשת כו' אלמא אע"ג דכתב לעיל סי' ר"ט דעת הרמב"ם בסתם ודעת רש"י בשם י"א משמע דדעת הרמב"ם עיקר בעיניו דאזלי' בתר הכוונ' מ"מ לדינא לא מחית נפשיה לספיקא ומשום ספק ברכה לבטלה הביא כל הדעות לעיל ואם הי' הכוונ' טובה ודיבור שלא כהוגן אע"ג דלרש"י ורוב פוסקים לא יצא מ"מ משום דאיכא לספוקי לפסוק כהרמב"ם דנראה עיקר בעיני הרב"י ולכן לא יחזור ויברך. אח"ז הביא דעת רש"י דאם הי' הכוונ' שלא כהוגן אע"ג דלהרמב"ם לא יצא מ"מ יש לסמוך משום ספק ברכה לבטלה על דעת רש"י דיצא. אח"ז הביא דעת הרי"ף והוא ענין חדש והכוונ' הית' טובה דלהרמב"ם ודאי יצא וגם רש"י אפשר מודה כה"ג וכיון דאין הדין מבורר בעיני הרב"י אלא דלעיל חש לספק ברכה לבטלה ונקט קולות כל אחד ואחד א"כ ה"ה הכא יש לפסוק מספק ברכה אם אמר תיבת אתה לבד ועומד באתה קדשת או אתה אחד שאינו גומר הברכה של חול מספק דשמא לא אזלי' בתר הכוונ' ואין ראוי לסיים ברכת חול אבל עיקר ראיית מ"א בכוונת הרב"י הוא מדהשמיט פה אפי' עומד באתה קדשת כו' משום דחשש לדעת רש"י לעיל סי' ר"ט אע"ג שכ' בלשון י"א וכן משמע לקמן סי' תע"ט סעיף ו' אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ד' שהוא סבר שהם ד' ונזכר וסיים בה' והם ה' כו' אינו חוזר ומברך והיינו כרש"י והאיבעיא לקולא דלא כרמב"ם:

דלא כלבוש כו' ויותר קשה על הלבוש שכ' לעיל דאפי' נתכוין כשאמר בא"י אמ"ה לסיים בפה"ג וגם סיים פה"ג אלא תכ"ד אמר שהכל נהיה בדברו יצא:

צ"ל לעבדך באמת שבת קדשך אוהבי שמך כ"ה בספר חסידים שם: