מחצית השקל על אורח חיים רסו:ז

(ס"ק ז) וי"א כו' ובתוס' פסחים כו' דאיתא התם ער"פ שחל בשבת ושכח להביא לעזרה סכין לשחוט פסחו ובירושלים הי' הטלטול אסור למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו ומי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו ופריך הש"ס והלא מחמר ומשני מחמר כלאחר יד (פרש"י שאין דרך טלה וגדי לשאת משאוי) וכתבו התוס' המ"ל כשהוא מהלך מניחה עליה כו' דכה"ג שרי בר"פ מי שהחשיך עכ"ד והקש' בספר א"ר ובס' חמד משה מאי ראיה יש משם הלא התוס' ברור מלולם כה"ג דשרי בר"פ מי שהחשיך המ"ל הכא א"כ לדעת הרמב"ם מיירי בר"פ מי שהחשיך באין מנהיגה בקול כן יעש' גם בפסח ולענ"ד לק"מ דהא אין הבהמ' בת דעת לילך אל מקום ששמה רוח הבעלים. ופעמים עומדת ולא תזוז ממקומה עד יכריחנה בעליה ע"י קולו או הכאה וכדומה. וא"כ בשלמא הכא לרמב"ם לא הותר לו להנהיגה בקול ואם לא תרצה הבהמ' ללכת מה בכך אעפ"כ לא רצו חכמים להתיר יותר מה שאין כן בפסח אם הבהמ' תעמוד תחתיה ולא תלך לעזרה איך יעשה זה פסחו וע"כ ירים קול שאגה להכריחה על ידי זה ולדעת הרמב"ם זה אסור וא"כ ודאי עדיפא משני דהוי כלאחר יד אע"כ התוס' חולקים בזה על הרמב"ם:

כתב בהגמ"ר כו' דאינו עובר אלא משום שבות דהיינו אין רוכבים על גבי בהמה. אבל משום שביתת בהמתו לא עבר דהחי נושא את עצמו ולכן גם בנשיאת אוכף ליכא משום שביתת בהמתו דהאוכף בטל לגבי רוכב כדאיתא בשבת דף צ"ג ע"ב במשנה:

ולהר"מ נראה כו' ויזרוק כו'. וא"כ מוטב לילך ברגליו דלא עביד איסור כלל כיון דאין הבהמ' נושאת משא ליכא לא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר מה שאין כן כשירכוב יעבור על שבות דאין רוכבין כו':

ואפשר שמוטב לרכוב כו' הם דברי הרב ב"י שהוסיף על דברי הגמ"ר דמיירי תוך התחום והרב ב"י חידש קולא ביוצא לתחום:

משום דאיבעי' לן בעירובין דף מ"ג ע"א:

ברכיבה נקטינן לקולא. ר"ל דבמקום ישיבתו ע"ג בהמ' הוא למעל' מיו"ד:

ומיהו כו' וחוץ לי"ב מיל כו' היינו לדעת הרמב"ם דסבירא ליה לקמן סי ת"ד דהוי דאוריית':

וחוץ לי"ב מיל אפשר דמוטב כו' כצ"ל. וכ"ה בב"י דתוך י"ב מיל דתחומין דרבנן ולכן נקטי לקולא דאין תחומין למעל' מעשרה דספק דרבנן לקולא אך מה לי רכיבה ומה לי תחומין אם ילך דאכתי לא עביד כ"א איסור דרבנן אדרבא גרע רכיבה כו' כנ"ל לכן עדיף שילך אבל חוץ לי"ב מיל א"א דהוי דאוריית' וא"כ אם ילך יעש' איסור תור' אע"ג גם אם ירכב לא ינצל מאיסור תחומין אע"ג דהוא למעל' מי' מ"מ בדאורייתא נקטינן האבעי' לחומרא וכהכלל ספק דאורייתא לחומרא (ואפילו להפוסקים ספק תורה דאזלינן לחומרא אינו אלא מדרבנן עכ"פ אסור) מ"מ אפשר אעפ"כ מוטב לרכוב. דאם ילך יעש' ודאי איסור תור' משא"כ כשירכב ליכא רק ספק תור'. ואעפ"כ כ"כ דרך אפשר ולא החליט ההיתר. די"ל מ"מ כשרוכב איכא תרתי ספק איסור תור' ובודאי איסור דרבנן דהיינו רכיב' וכשילך ליכא רק איסור תור' אפשר דשקולים לכן כ' לשון אפשר:

ואם הולך כו' כארעא סמיכתא. ור"ל וניחא תשמישתי' ובודאי יש תחומין אפי' למעל' מעשרה. ולכן מוטב לילך ברגליו ולא לישב בקרון:

וש"מ דאם האוכף כו' עתה חוזר המ"א על דעת הר"מ שהובא בהגמ"ר דסבירא ליה תוך התחום מוטב לילך מלרכוב וישלך האוכף. כיון דליכא רק הפסד מועט. ומזה דייק המג"א דאם האוכף שוה הרב' מותר. ועז"כ וצ"ע דלא מצינו שהתירו חז"ל בשום מקום משום הפסד איסור רכיבה ובסי' של"ד התירו לטלטל מוקצה במקום פסידא דוקא במקום שיש לחוש אם לא נתיר לו יעשה איסור תור':

ואם רגליו כו' עכשיו חוזר על דברי הרב ב"י שרצ' להקל כשהולך חוץ לתחום משום דברכיבה ליכא משום תחומין דאין תחומין למעל' מי' ועז"כ מג"א דלא אזלינן בתר מקום ישיבתו. ואם רגליו תלויות תוך י' יש איסור תחומין:

וכ"מ סוף ביצה דתנן אין רוכבים על גבי בהמה בי"ט אמרינן מ"ט גזירה שמא יצא חוץ לתחום דברכיבה קשה לשער שיעור התחום ופריך ש"מ דתחומין דאורייתא דאי דרבנן למה גזרו שמא יצא חוץ לתחום הוי כעין גזירה לגזירה אלא גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמה. ומשמע דא"א תחומין דאוריית' ניחא דגזרינן שמא יצא חוץ לתחום. מ"מ הא רוכב למעל' מעשרה וה"ל למימר ש"מ תחומין דאוריית' וש"מ יש תחומין למעלה מיו"ד. ונראה למג"א דוחק לפרש מה שאמר תחומין דאוריית' וא"כ האיסור משום שביתת בהמתו שהולכת ח"ל כמ"ש מג"א סי' רמ"ו לפרש דברי הירושלמי חדא דאין הלשון משמע כן וגם אכתי תקשי למ"ד אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט כדלעיל סי' רמ"ו. דהא משנה דאין רוכבין מתניא גבי יום טוב:

ולפמ"ש רש"י כו' נלע"ד דעכשיו בא לו' אפי' אין רגליו תלויות למטה מ"מ ברכיבה יש תחומין למעלה מעשרה דהא מרש"י נראה דקילת למעלה מי' הואיל ולא ניחא תשמישתיה להילוך (ובאמת גם מדברי הש"ס נראה כן) א"כ ברכיבה והילוך דניח' תשמישתי' יש תחומין וכמו שסיים אם כן ברכיבה ובישיבה בקרון כו' וכבר כתבתי בע"ה לעיל סי' רמ"ו ס"ק י"ב ליישב קושיית א"ר מה שהקש' מפה ע"ש:

ולפע"ד יש ברכיבה. רצה לו' עוד מטעם אחר יש תחומין ברכיבה. מדדחיק בגמ' כו'. וכ' ע"ז בספר ת"ש וז"ל לכאורה דבריו תמוהים דהא באמת קאמר הש"ס לישנא אחרינא ע"י ספינה ע"ש שדחק א"ע ולענ"ד הדברים פשוטים. דז"ל הגמ' בעי ר"ח יש תחומין למעל' מעשרה כו' כי תבעי לך בעמוד גבוה יו"ד ואינו רחב ארבע (פי' רש"י שראשה א' חוץ התחום. וראש השני יוצא חוץ לתחום אי רשאי לעלות עליו בראש אחד ויצא לראש השני) א"נ דקאזיל בקפיצה (פי' רש"י ע"י שם) לישנא אחרינא בספינה. ודייק מ"א למה נקט לישנא קמא למנקט ע"י עמוד או ע"י שם שהם דברים רחוקים ולא נקט גם בלישנא קמא ספינה דהוא ענין השכיח אע"כ דאין זה דיוק וחדא מנייהו נקט וא"כ גם בדיוק ראשון שמדייק מ"א דברכיבה יש תחומין דרוכב כמהלך מדלא קאמר נ"מ ברוכב השתא חזינן דאין זה דיוק. ובלא"ה ה"מ לאשכוחי גוונא אחרינא לזה השיב מ"א דאין זה קושיא מה דלא אמר לישנא קמא ע"י ספינה. דבמים לכ"ע אפי' חוץ לי"ב מיל תחומין דרבנן לפי שאינו דומה לדגלי מדבר וכדלקמן סי' ת"ד ורצה לישנא קמא למנקט האיבעי' בדבר הנוגע לאיסו' תורה:

ובהכי מתיישבת מעשה דאחר כו' דהרב"י הביא בשם המרדכי שהביא ראיה דגם ברוכב יש תחומין מעובדא שהובא בש"ס שר"מ הלך אחר אחר שהי' רוכב על הסוס בשבת ואמר אחר לר"מ שערתי בטלפי הסוס שרוכב עליו שכאן הגיע תחום שבת וחזור לאחוריך. א"ל ר"מ לאחר ואת מה תהא עליך והבין המרדכי דשאלת ר"מ הית' מה תהי' עליך מאיסור תחומין שאתה רוכב חוץ לתחום א"כ מוכח דגם ברכיבה יש איסור תחומין אבל המרדכי לא נתן טעם לדבר למה יש ברוכב תחומין. ולדברי מ"א מובן הטעם דכמהלך דמי. או מצד יתר טעמים לאיסור שכתב מ"א:

ודע כו' שהיא נתגלגלת כו'. ר"ל שנותן עליה בעוד שהעגלה מתגלגלת והולכת כמו בבהמה שצריך ליתן עליה בעוד שמהלכת כמבואר בש"ע:

עמ"ש סי' שמ"ח ראיה לדבריו פה שכ' וז"ל ואם משך החפץ מתחלת ד"א לסוף ד"א חייב שהמגלגל עוקר הוא עכ"ל שם:

אבל עמוד כו'. ר"ל דהא עמוד רחב ד' ואינו גבוה יו"ד בר"ה מקרי כרמלית ולא אמרינן דהוי בטל לגבי ר"ה ולזה כ' דעמוד קבוע ולא בטל. וא"כ אפשר כו' חוזר מדבריו הראשונים דאין על העגל' דין כרמלית דאין כרמלית בכלים אבל לטעם שכתבו התוספות דמהאי טעמא אין כרמלית בכלים משום דלא קבוע א"כ עגלה אפשר דקבוע והוי כרמלית:

ומותר לטלטל כו' א"כ מותר לטלטל מן העגל' הנקראת כרמלית לחוץ לר"ה שלנו:

ותחת העגלה הוי ר"ה. ר"ל דבמקום שיש ר"ה גמור ולא ר"ה דידן. דהא מג"א מיירי מענין חיוב ופטור ורשות הרבים שלנו אין בו מקום חיוב:

ויש במקום הפתוח ג"ט דאל"כ אמרי' לבוד והוי ר"ה מקור':

אבל אם היא מקורה פטור שבת דף ה' ע"א:

ואם העגלה בעצמה כו' א"א לבוד בכלים ודעת רמב"ן שם דלא אמרי' לבוד בכלים לשוויא רשות:

ודע דאפי' א"א לבוד ע"כ מיירי בעגלה שאינו מקורה:

אבל אם היא מקורה לא אמרי' לבוד דלא אמרי' לבוד אלא במחיצות. ולכן כתבו רש"י ותוס' בשבת דף ח' ע"א בכוורת דלא אמרי' גביה לבוד אלא אם כפה הכוורת על פיה למטה. אבל כשהיא עומדת כדרכה ושוליה למט' לא אמרי' לבוד ע"ש:

ואם הוא מלמעלה רחבה ד' אע"פ שלמט' כו' כ"ה דעת רש"י ורמב"ם אבל דעת התוס' שם דמ"מ עד גובה ג' טפחים צ"ל בעוביו ג"ט דאל"כ גדיים מבטלים מחיצה:

מיהו בגבוה י' לא מחייב כדאית' בשבת דף ח' לענין כוורת. דבריו סתומים פה יותר מבשאר מקומות ובס' ת"ש כתב וז"ל ר"ל אם העגלה רחבה ד' טפחים דאז אף אם היה עומדת ואח"כ עוקרת לא מיחייב על העגלה לחוד אם אין חפצים עליה כיון דהעגלה הוי רשות ממש ועל רשות אינו חייב במעבי' ד"א ברה"ר כמבואר בסוגי' דכוורת עכ"ל. וקשה להעמיס זה בכוונת מ"א דהא עד עתה לא דיבר כלל שיחייב או יפטר על העגל' עצמה כ"א מן טלטול חפצים ואיך יסתם כ"כ גם גוף הדין קשה בעיני דרש"י כתב שם הטעם דלא זרקו במשכן רשויות זה לזה אלא כלים.(מלבד דריש פרק הזורק אין המסקנא כן דהא לא הוי שואלים זה מזה אלא כל ד"א בר"ה הלכתא גמירי ע"ש. אבל לענין מעביר רשויות הא היו מעבירים הלוים העגלות ואותן עגלות היה רה"י כמבואר בש"ס) לכן נ"ל לענ"ד בכוונת מ"א דקאי אדלעיל דאין העגלה גבוה מן הארץ ג"ט שכתב אם אין העגלה גבוה כ"א ז' ומשהו תליא במחלוקת א"א לבוד בכלים. וע"ז כתב באם העגלה עצמ' גבוה י' ואינו גבוה מן הארץ ג' טפחים אז אמרינן לבוד ולפ"ז אע"ג שכתב לעיל דתחת העגלה ר"ה. ואם הוציא מן העגלה לתחת העגלה חייב. מכל מקום כה"ג דליכא ג"ט מן העגלה לארץ אמרינן לבוד. וגם מה שתחת העגלה הוי רה"י ואם כן אם הוציא מהעגלה לתחת העגלה פטור דהוציא מרה"י לרשות היחיד אלא דסד"א ניהו דגבוה יו"ד מ"מ בכלל לבוד בכלים הוא ותליא במחלוקת הפוסקים א"א לבוד. עז"כ מ"א וכדאיתא כו' לענין כוורת. ר"ל דשם מוכח דכה"ג לכ"ע אמרינן לבוד בכלים דהא הרמב"ן דהרחיק מאד ענין לבוד בכלים אפ"ה כתב אין לבוד בכלים לשוויא רשות עכ"ל אבל אם הוא כבר רשות מודה דאמרינן לבוד: