מחצית השקל על אורח חיים רסד:ד

(ס"ק ד) בדיעבד ונ"ל דאם יש כו' ר"ל דרמ"א לא רצה לסמוך להתיר אם יש נר כשר אלא כשנר הכשר אינו עומד אצל נר הפסול אלא הוא באותו חדר או בחדר אחר לכן לא התירו רמ"א כי אם לעת הצורך אבל אם הנר כשר עומד אצל הפסול אפי' ליכא צורך מותר וכמ"ש סי' רע"ו גוי שהדליק נר לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו אבל אם היה לישראל כבר נר דולק מותר להשתמש נגד נר גוי כ"ז שנר ישראל דולק דזה לא מקרי נהנה מנר גוי כיון דא"ל בלאו הכי נר שלו ואע"ג דע"י נר גוי נתוסף אור' וה"ה הכא:

לטעמיה אזיל כו' דאין היתר בשמש אצל נר חנוכה אבל לדידן פשיט' דשרי לפי פשיט' נתכוין דהב"ח ס"ל דאע"ג דשמש עומד אצל נר חנוכה מ"מ אסור להשתמש אצל נ"ח אע"ג דא"ל נר אחר דהיינו שמש מ"מ נקרא הנאה במה שנשתמש אצל נ"ח וה"ה הכא משא"כ לדידן דס"ל דמותר להשתמש אצל נ"ח כשיש שמש ה"ה הכא דשרי אבל זה ליתא אדרבא רמ"א כתב לקמן סימן תרע"ג וזה לשונו ויש לעשותו (ר"ל שמש) יותר ארוך משאר נרות שאם בא להשתמש ישתמש באותו נר עכ"ל מזה משמע אע"ג דאיכא שמש מודה רמ"א דאסור להשתמש נגד נ"ח וכ"כ מ"א שם ס"ק ד' בשם מלחמות ה' וז"ל מ"מ אסור להשתמש אצלן דהרואה אומר לצורכו הוא דאדליק כלם לפעמים כו' עכ"ל וגם אין דמיון נ"ח לכאן דהתם הטעם דהרואה אומר לצורכו הדליקן כנ"ל בשם מלחמות אבל בשבת ל"ש ה"ט דהא בשבת מותר להשתמש לאורו וכמ"ש מ"א כה"ג לעיל בסי' רס"ג ס"ק כ"ב. אלא לשון מ"א קצת מגומגם כוונתו לענין אחר. שהב"ח לקמן כתב על מ"ש בת"ה הובא שם בבית יוסף. נתערב נר אחד של חנוכה בשני שמשים דאינו בטל ברוב דה"ל דבר שבמנין ופסקו שם בש"ע. וכתב ע"ז רמ"א אם מרליק שני נירות דידוע שנר א' מהן של היתר דהא לא נתערב כ"א נר א' של חנוכה אם כן דולק ודאי א' של היתר ומותר להשתמש לאורן (ור"ל דאע"ג דאפי' יש שמש מ"מ אסור להשתמש אצל נ"ח כנ"ל. היינו משום שלא יאמרו לצורכו הדליקן כנ"ל. וזהו כשדולקים בזמן מצותן לשם מצו' משא"כ בנדון זה שאין דולקים לשם מצוה ובאמת לצרכו הדליקן) והב"ח שם חולק על דין זה ואסר כה"ג וכ' דלא כרמ"א ע"ש. ולדין זה נתכוין מ"א. והואיל והמעשה בת"ה היה בשמש כנ"ל נקט מ"א ג"כ שמש ומ"מ הלשון אינו מדוקדק. אולם בס' ת"ש הקשה על מ"א מדברי התוס' דף כ"ז ע"א ד"ה ר"י כו' שהקשו אהא דאמרי' שם דאין מדליקים בעטרן מפני שריחו רע כו' ת"ל הא ר"י ס"ל דכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו מפני שאינו נמשך אחר הפתיל'. ועטרן גם הוא יוצא מן העץ ולדברי מ"א מאי קושיא הא איצטריך לטעם ריחו רע. דלפי זה אפי' דולק נר כשר אצלו מ"מ אין מדליקין בו. משא"כ לטעם שאינו נמשך אחר הפתילה ולענ"ד מ"א לא התיר אלא דיעבד. אבל לכתחלה מודה דלא סמכינן אטעמיה דידיה וכן מורה לשון מ"א וכיון דר"י מיירי לכתחלה שפיר הקשו התוס' דלענין לכתחלה סגי בטעם שאינו נמשך אחר הפתילה ואפילו עומד אצל נר כשר אסור לכתחלה עכ"פ. אלא שבס' ת"ש הוכיח דלדעת מ"א דמתיר דיעבד להשתמש כ"ש שלכתחלה מדליקים בו. דהא אי משתמש אצלו ליכא כ"א חדא גזירה שמא יטה ואפ"ה מותר כ"ש להדליקו לכתחל' דמותר דהוי כעין גזירה לגזירה שמא ישתמש אצלו ושמא יטה אבל לענ"ד אינו כן נראה מל רמ"א שכתב ואם הדליק כו' אסור להשתמש כו' והוא תשובת רשב"א משמע דהוי ס"ד דאע"ג דלכתחלה אין מדליקין בו מ"מ אם הדליקו מותר להשתמש לאורו. ומ"ש דלהדליק לכתחלה הוי גזירה לגזירה י"ל דזה ל"מ גזירה שמא ישתמש דקרוב לודאי שישתמש בו וכעין מ"ש התוס' דף כ"ג ע"ב ד"ה גזירה כו' לענין גזירת שמא יטה אלא לפ"ז מנ"ל למ"א דהב"ח חולק דלשון הב"ח מור' דמיירי לכתחל' וי"ל וק"ל: