מחצית השקל על אורח חיים רנב:כ

(ס"ק כ) להשמעת קול כו' וכן משמע בתוס' כו' אציע הסוגיא תנן בש"א אין שורין דיו כו' אלא כדי שישורו מבע"י כו' אין פורסין מצודות חי' כו' אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירים ת"ר מניחים מוגמר תחת הכלי ומתגמרי' והולכי' כל היום ומניחין גפרית תחת הכלי ומתגפרים והולכים כל השבת אין נותנים חטים תוך הרחיי' של מים אלא בכדי שיטחנו מבע"י ושאל הש"ס מ"ט אסור ברחיי' ואמר רבה מפני שמשמעת קול א"ל רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלי' דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים אלא אמר ר"י משום שביתת כלים ופריך מוגמר וגפרית מ"ט שרי ומשני דמנח אארע' בלי כלי וליכא משום שביתת כלי' ומסיק דב"ה ל"ל שביתת כלים ובריי' דכל אשר כו' דא"ל שביתת כלים ב"ש הוא והקש' תוס' ד"ה ולימא כו' מאי פריך ר"י ולימא מר משום שביתת כלי' הלא עדיף לו' הטע' דהשמע' קול ואתיא אפי' כב"ה מלומר משום שביתת כלי' ואתי' כב"ש ולא כב"ה ותי' דר"י לא ס"ל כלל סברת השמעת קול וניחא ליה לו' משום שביתת כלי' אע"ג דאתיא כב"ש דוקא מלומר משום השמעת קול ואתיא אפי' כב"ה והקשו התו' דע"כ רבה לא ס"ל טעמא דב"ש דאוסר כל הני דמתני' שריית דיו ופרוסות מצודות משום שביתת כלי' אלא משום גזירה דלמא יעשה בשבת גופה דאל"כ מאי אצטריך ר' יוסף להביא ראיה דב"ש א"ל שביתת כלי' מברייתא דובכל אשר אמרתי כו' ה"ל להביא ראיה ממתניתין מדאסרו ב"ש כל הני דקתני במשנה א"ו דבהני דבמתניתין י"ל הטעם משום גזיר' עכת"ד הש"ס ותוס' וקשיא למ"א דאכתי לא אצטריך ר"י להביא בריי' דובכל אשר אמרתי כו' אלא ממתניתין דאוסר ב"ש ואי דבמתניתין י"ל הטעם משום גזירה הא גם ברחיי' י"ל דאוסר משום גזרה עכ"פ יהי' טעמיה דב"ש אי משום שביתת כלי' או משום גזרה יש לאסור רחיים דהא גם ברחיי' שייך טעמא דשביתת כלים וטעם גזירה א"ו דברחיי' ליכא איסור תורה אפי' נותן ישראל החטים תוך הרחיי' בשבת ולכן ליכא למגזר ע"ש אטו שבת דהוי גזירה לגזירה. אולם כל האחרוני' הקשו על מ"א בזה דאיך א"ל הטעם ברחיים משום גזירה תקשי קו' הש"ס מוגמר וגפרית מ"ט שרי דאפ"ת דמנח אארע' כדמשני הש"ס דניהו דכה"ג ליכא משום שביתת כלי' מ"מ טעם גזירה שייך בו אע"כ דאתיא כב"ה דלא גזר טעם איסור הרחיי' משום השמעת קול ולכן הוצרך ר"י להביא ברייתא דב"ש א"ל שביתת כלים וא"כ י"ל דגם ב"ש לא גזר ובמתני' דאוסר ב"ש אין שורין כו' וכל הני דאסר ב"ש במשנה גם שם הטעם משום שביתת כלים וכ"כ מהרש"א שם ברש"י. ומפי המנוח מוה' אהרן כ"ץ גיביטש ז"ל שמעתי דהמ"א היה מפרש הא דקתני מניחים מוגמר תחת הכלים וכן גפרית אין הכוונה דעכשיו סמוך לשבת מניח המוגמר על האש אלא שהמוגמר הוא מונח זמן רב קודם שבת על הגחלים אלא עתה סמוך לשבת מניח הגחלים עם המוגמר שעליו תתת הכלים וכ"מ לשון הבריי' וכה"ג ליכא למיגז' דהא כה"ג אפי' בשבת ליכא מלאכה דאוריי' ואינו כ"א איסור דרבנן וא"כ ליכא למיגזר ע"ש אטו שבת דהוי גזרה לגזרה אבל אי הטעם משום שביתת כלי' לולי דמשני דמנח אארעא מקשה הש"ס שפיר מוגמר וגפרית מ"ט שרי וע' בחדושי בע"ה במס' שבת כתבתי בע"ה יישוב באריכות:

ועיין בתוס' פ"ק דע"ז שר"ת רצה להתיר בנין בית בקבלנות אפי' עושה הגוי בשבת וכ' עוד אפי' שמפורס' דהא רחיי' ג"כ מפורס' ואפ"ה לב"ה שרי ור"י דחה דשאני רחיים דהמים טוחנים ולא עבד גוי מעשה בידי' משא"כ בנין שהגוי עושה מעשה בידי' עכת"ד ומזה לכאורה מוכח דלא כמ"א דאי כמ"ש מ"א דאין בנתינת חטים לרחיים איסור תורה א"כ ה"ל לר"י לחלק בין בנין לרחיים דבבנין איכא איסור תורה וברחיים ליכא רק איסור דרבנן אע"כ גם רחיים הוי איסור תורה אלא דיש לדחות אדרבה זה כוונת ר"י באמת דשאני רחיים דהמים טוחנים כו' וא"כ אפילו בישראל ליכא איסור תורה משא"כ בנין שהגוי עושה מעשה בידים והוי כה"ג בישראל איסור תורה:

מיהו ממ"ש סי' שי"ז בשם התוס' שהקשו לב"ש דס"ל אין פורסין מצודות אא"כ נצודו מבע"י דגזר ע"ש אטו שבת כנ"ל והא אפי' פורס מצוד' בשבת ליכא איסור תורה דהא בשעת פריסה אינו צד ולא עביד מידי ותי' דחיישי' בשעת פריסה יכנס חיה לתוך המצודה דהוי איסור תורה עכת"ד והא אפי' כה"ג ליכא איסור תורה דהא בפריסה ליכא איסורא ומה שהחיה נכנסת לתוכה הא איהו לא עביד מידי דהא החי נכנסת מאליה אע"כ גם כה"ג אסור מן התורה וה"ה ברחיים דניהו דהנתינה לתוך הרחיי' לא עביד מידי והטחינה הוא ע"י המים מ"מ כיון דמיד בשעה נתינת החטי' המים טוחנים חייב:

דומיא דמדביק כו' שנראה מדברי התוס' שם דאפי' לא הפך הפת ולא עשה שום דבר בפת משעה שהדביק' אע"פ שנאפ' ממילא מ"מ חייב:

א"כ כשאומר לגוי כו' מן מ"ש ועיין בתוס' בספ"ק דע"ז כו' עד א"כ כשאומר כו הוא כעין הגה כדרכו אבל העיקר נראה בעיני כמ"ש תחלה דברחיי' ליכא איסור כמ"ש מדברי תוס' דשבת דף י"ח והעיקר שמצא כן להדי' בסמ"ג וסמ"ק וכל הראיות שהביא נראה דהתו' ס"ל דחייב ברחיים לא נמצ' הדבר מפור' ויש סברות לחלק בין רחיי' עז"כ א"כ כשיאמר לגוי הוי שבות דשבות דהא אפי' עביד ישראל אין בו אלא שבות: