מחצית השקל על אורח חיים רמו:יב

(ס"ק יב) אין אדם כו' וזה גבי י"ט מתני' סוף מס' ביצה תנן אין עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה כו' כל אלו בי"ט אמרו ק"ו בשבת עכ"ל:

ומדברי ש"ל אין ראיה ר"ל דרמ"א שכ' א"א מצווה על שביתת בהמתו בי"ט ראייתו מדברי ש"ל שהביא הרב"י סי' ש"ה וז"ל ר"ה גאון נשאל מהו ליתן סוסים לגוי שירעה אותם כו' והגוי רוכב עליהם ועושים בהם צרכיו והשיב כיון שלא בשכירות נתנן לו מותר כו' ואם נתנו לו קודם החג א"צ אפי' למחות בידו כו' עכ"ל ומדכ' דבחג א"צ למחות ע"כ ס"ל דבי"ט ליכא שביתת בהמתו וכ"כ הרב"י שם ועז"כ מ"א דאין מזה ראיה:

אלא שאסור מדרבנן ור"ל דהמ"א הביא לקמן סי' ש"ה סק"ו דברי הש"ס כל שבחברו פטור אבל אסור בבהמ' מותר לכתחלה דבבהמה ליכא שבות:

דכשטוענים בחצר משא בשבת ליכא כו' א"כ ה"ה בר"ה בי"ט כיון דבי"ט ליכא משום איסור הוצאה מדאורייתא:

ומ"ש בירושלמי כו' אע"ג דחי כו' חסר פה תי' א' או שתים ור"ל דקשיא למ"א לפי תירוצו א"כ מאי קאמר הירושלמי דאין רוכבים ע"ג בהמה בי"ט משום שביתת בהמתו הא איסור מן התורה כ"א מה שמוציאה הבהמה את האדם מרה"י לר"ה או מעבירו ד' אמות בר"ה. הא בי"ט ל"ל לאיסור הוצאה כנ"ל. ועז"כ הא בלי דברי מ"א קשיין דברי הירושל' דהא אפי' בשבת ליכא איסור תורה דהא חי נושא א"ע. וכן הקשה באמת הרב"י בסי' ש"ה:

כדאי' בגמ' ר"ל סוף ביצה מסיק בש"ס טעמא למה אין רוכבין ע"ג בהמה בי"ט ומשני גזירה שמא יצא חוץ לתחום. ופריך ש"מ תחומין דאורייתא דאל"כ למה גזרו שמא יצא ח"ל הא הוי גזירה לגזירה והא קי"ל תחומין דרבנן ומשני גזירה שמא יחתוך זמורה והירושל' י"ל דבאמת ס"ל תחומין דאורייתא כר"ע:

והאדם בעצמו ר"ל דלא תיקשי אי חיישינן שמא יצא חוץ לתחום ל"ל טעמא משום שביתת בהמתו ת"ל משום דאדם הרוכב יצא חוץ לתחום. כמ"ש הרא"ש כו' דהיושב בקרון והגוי מוליכו חוץ לתחום אין בזה איסור משום ח"ל דהישראל לא עבד מידי אלא שאסור מטעם אחר. הביאו בקיצור המ"א סי' ש"ה ס"ק י':

וה"ה ברוכב אלא שבספר א"ר בסי' רס"ו הקשה הא כ' מ"א גופי' ר"ס רס"ו דרוכב כמהלך דמי ויש בו משום איסור תחומין י"ל דכאן כ' מ"א לפי הבנת מהרש"ל דברי הירוש' צ"ל כן ומ"א גופיה הא כ' מיד פי' אחר בדברי ירושלמי:

ובאמת ז"ל הירושלמי. בא מ"א לחלוק על ראיית מהרש"ל בירוש' דאין הפי' כדעת מהרש"ל:

א"ל רד כו' אע"ג דבעולה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מ"ש כמ"ש ר"ס של"ו מ"מ בעולה על בהמה במזיד בשבת א"ל רד ומ"ש מאילן. ע"ז אמר שני' הוא ר"ל הכא בבהמה שאני:

ודכוותיה כתבו התו' ר"ל דלא תקשי איך א"ל דכוונת הירושלמי משום צער בע"ח ואיך שייך ע"ז לומר שביתת בהמתו. ע"ז הביא ראיה מהתוס' דגם מניעת צער מקרי שביתה שכ' על מ"ש שם מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים מחוברים ומניח' לתלוש כדדרשינן במכילתא למען ינוח שורך כו' יכול לא יניחה תולש ת"ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער עכ"ל הרי דמניעת צער מקרי נייח ושביתה:

ובב"י סי' תצ"ה ר"ל מעתה אין ראיה לאסור מן הירוש' וגם אין ראיה להיתר מדברי ש"ל כמ"ש לעיל ואין הדין מבורר לכן הביא דברי הרב"י: