מחצית השקל על אורח חיים רכד:ז

(ס"ק ז) להשתדל משמע בגמ' כו' ומ"מ מדסיים משום כבוד מלכים כו' דאמרי' בברכות דף י"ט ע"ב אר"י אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק מ"ט אין חכמה כו' במקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב כו' ופריך ת"ש דאמר ראב"צ מדלגים היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי או"ה שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי או"ה. אמאי לימא אין חכמה כו' ומשני כדרבא דהאי דילוג שע"ג ארונות ליכא משום טומאה דאוריית' אלא טומאה דרבנן ומשום כבוד מלכים לא גזרו רבנן עכ"ל הגמ'. ומזה משמע דלא התירו אלא במלכי ישראל דמחויב בכבודן ולא במלכי או"ה דאין מחויב בכבודן לילך לראותן אלא משום שאם יזכה יבחין כו' מהאי טעמא לא התירו טומאה דרבנן דאל"כ הל"ל משום כבוד מלכים ומשום שאם יזכה יבחין כו' לא גזרו רבנן. ובס' ח"מ כ' וז"ל רש"י פי' בחומש פ' בא ויצום כו' ואל פרעה מלך מצרים ציום לחלוק לו כבוד בדבריהם כו' ומשמע דאף למלכי או"ה צריך לחלוק להם כבוד עכ"ל. ולענ"ד דוקא כשמדבר עם מלכי או"ה צריך לחלוק להם כבוד. והוא ממדת דרך ארץ דהא הקב"ה חפץ לכבודן ואפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי. אבל לטרוח לראותן אינו מחויב משום כבודן ותדע דאל"כ למה הוצרך לו' הטעם דמצוה לרוץ לראות מלכי או"ה משום שאם יזכה יבחין כו' טפי ה"ל לומר דמחויב בכבודן:

וכ"מ מדלא כ' בי"ד סי' שע"ב שכ' דין היתר טומאת כהן לדבר מצוה ולא כ' דין זה דשרי לראות מלכים א"ו דלא הותר אלא למלכי ישראל וזה אין לנו ולמלך א"ה לא הותר לכן לא כ' דין זה לדידן:

ומ"ש בגמ' ולא לקראת כו' הם דברי ראב"צ מדלגים היינו כו' דסיים ולא לקראת מלכי ישראל לבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי או"ה שאם יזכה כו' דמשמע דגם במלכי או"ה הותר לדלג ע"ג כו' לזה כ' דאין הכוונה כן אלא מדאמר מדלגי' היינו כו' ע"כ יש מצוה בזה עז"א דהאי מצוה לא לקראת מלכי ישראל לבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי א"ה יש מצוה אולם במלכי א"ה יש טעם אחר מבמלכי ישראל דבמלכי ישראל הטעם משום דחייב בכבודן ומה"ט הותרה טומאה דרבנן ובמלכי או"ה אין הטעם כי אם יזכה כו' וממילא לא הותר טומאה לגבייהו אם לא שבא בחיל גדול כו' דאז שייך שוב טעם שאם יזכה כו' דהא השתא רואה אותן בכבוד יותר מן פעם א' ואפ"ה יראה אם יזכה שכבוד משיח יהי' יותר גדול:

וברמב"ם כו' מפני כבוד מלכים ואפי' מלכי או"ה כצ"ל. וז"ל מדלגים על ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפי' לקראת מלכי א"ה כדי להבחין כו' עכ"ל:

וכ' התוס' דדוקא שם בבכורות כ' כן:

בעי ניפוח. ר"ל דטומאת בית הפרס והיינו שדה שנחרש בה קבר עד אורך מאה אמות טמא מדרבנן שמא הוליכה המחרישה עצם כשעורה מן הקבר וליותר ממאה אמה לא חששו שהוליכה המחרישה וטהור. וכראי' ר"פ י"ז דאהלות. ואמרו דללמוד תורה או לישא אשה או לנחם אבלים או לקראת מלכים או לדון עם או"ה משום דהוי כמציל מידם. לכל אלו הותר לכהן לילך בבית הפרס ועז"כ התוס דוקא להני מצות מותר אבל לשאר מצות בעי ניפוח. ופירש"י דעצם כשעורה אינו מטמא באהל אלא במגע ובמשא אא"כ הוא רוב מנין או רוב בנין ואז מטמא באהל או אם האדם מאהיל על המת ולכן לצורך מצוה התירו חכמים לנפח בפיו לפני רגליו דאם יש עצם גדול דא"א לנפחו הרי יראנו וירחיק ממנו שלא ליגע בו ושלא להסיטו. ועצם קטן שאינו נראה נרחה בנפיחתו כן פי' רש"י ספ"ק דפסחים ע"ש: