מחצית השקל על אורח חיים קצ:ו

(ס"ק ו) יטעום א' דאף הגאונים מודים כצ"ל ותיבת אפשר הוא טעות סופר. דכן מבואר להדיא סי' רע"א סעיף י"ד והוא מדאמרינן בעירובין דף מ' ע"ב דבעי הש"ס להוכיח דזמן שאו' בי"ט א"צ כוס דהתניא גם ביה"כ או' זמן. והיכי עביד אי מברך עליה ושתי לי'. הא כיון דאמר זמן קיבל ליה"כ ואסור לשתות ואם יתנו לתינוק לשתות אסור דחיישינן דלמא אתי למיסרך ופרש"י כשיגדיל יסרוך אחר מנהג ההוא וישת' ביה"כ הרי דלולי חשש דלמא אתי למיסרך הוי סגי אי גדול מברך והקטן טועם והגאונים לא כתבו דבעי' שהמברך יטעום אלא בקידוש:

דאית' בגמרא בעירובין דף ע"ט ע"ב המקדש אם טעה מלא לוגמיו יצא וכן א"ר הונא בפסחים דף ק"ז ע"א המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא. מדלא אמר כוס של קידוש צריך לשתות ממנו מלא לוגמיו משמע להגאונים דהמקדש עצמו צ"ל מלא לוגמיו. וראיתי בתשו' ה"ה חכם צבי ס"ס קס"ח. דאסור ליתן לברך ברכת המזון לנזיר שמשון. עפ"י מה שהוכיח דהמברך בהמ"ז צריך לתפוס בידו וגם לברך עליו בפה"ג. וכיון דהוא נזיר ואינו יכול לשתות ויצטרך ליתנו לאחר לשתות זה לא נכון ואע"ג דאמרי' בערובין דף מ' שהבאתי לעיל דלולי חשש דלמא אתי למיסרך הוי יהבי' לתינוק לשתותו. ואע"ג דהמברך גם שם בעירובין א"א לשתות דכבר חל עליו יה"כ כנ"ל. עז"כ ה"מ היכי דא"א לטועם לברך כמו תינוק אבל בשאפשר לטועם לברך אסור לאחר לברך וכמ"ש רש"י שם בעירובין עכת"ד. וז"ל רש"י שם אהא דאמרינן שם ליתנו לתינוק לשתות דהא המברך צריך שיטעום לאו דוקא קאמר המברך דה"ה כי שתי אחר וטעמא משום דגנאי הוא לכוס ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר ותהא ברכת בפה"ג שלא לצורך וכי טעים ליה אחר ש"ד. וכדתני' נמי פ' ראוהו ב"ד דף כ"ט לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם שהרי הם יכולים לעשות אבל פורס הוא לבניו ובני ביתו כדי לחנכן במצות. ואע"פ שהוא לא טעם אלא בניו. ואע"פ שבירך ברכת המוציא עכ"ל רש"י. וא"כ לפ"ד תשו' ה"ה ח"צ הנ"ל האי דסי' רע"א מיירי דוקא כשאין אותן אחרים יכולים לברך בעצמם אבל אי יכולים לברך צריך דוקא המברך לטעום ואין כן משמעות לשון הש"ע והפוסקים שם. וביותר לא ידעתי שלא הביא בתשוב' הנ"ל כלל מהאי דסי' רע"א: