מחצית השקל על אורח חיים קפד:ג

(ס"ק ג') אם כו' להפוסקים כו' כר"ח. ר"ל דקי"ל דברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומו ושינ' מקומו והלך למקום אחר כשיוצא צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל (הכי ס"ל לרמב"ם דאינו רשאי לאכול במקום אחר עד שיברך תחלה ברכה אחרונה על מה שאכל דלא כהרא"ש) וכשרוצה לאכול צריך לברך ברכה ראשונה אבל אם אכל דברים שצריכים ברכה אחרונה במקומו דהיינו פת (וע"ס ג') פליגי ר"ח ור"ש. ר"ח ס"ל דאם שינה מקומו א"צ לברך על מה שאכל וכן א"צ לברך ברכה ראשונה על מה שיאכל ור"ש ס"ל דאפי' הצריכים ברכה במקומן הוי שינוי מקום הפסק וצ"ל תחלה ברכה אחרונה על מה שאכל וברכה א' על מה שיאכל ופסק הרא"ש כר"ח והרמב"ם פסק כר"ש:

דאלו להרמב"ם דפוסק כר"ש בודאי צריך לחזור כו' ר"ל לא מהני האי תקנה שיאכל במקום השני בשלמא להרא"ש דפוסק כר"ח א"כ אי רוצה לאכול כאן פת א"צ לברך תחלה בהמ"ז על מה שאכל במקום אחר א"ש האי תקנ' שיאכל כאן פת ויהי' רשאי לברך בהמ"ז כאן על מה שאכל כאן וממילא יעלה אותה בהמ"ז גם למה שאכל במקום אחר וא"כ א"צ לחזור למקום ראשון משא"כ להרמב"ם דאינו רשאי לאכול כאן פת עד שיברך תחלה ברכת המזון על מה שאכל א"כ מה מהני מה שיאכל כאן פת הלא אעפ"כ צריך לחזור למקומו לברך בהמ"ז דהא צריך לברך בהמ"ז קודם שיאכל כאן פת:

וי"ל כיון שיצא בשוגג כו' דהא קאי אדסמך לו שכ' פלוגתא דהרא"ש ורמב"ם בשוגג:

לא ה"ל היסח הדעת ומותר כו' אפי' להרמב"ם דפוסק כר"ש:

אלא שבספר ח"מ הקשה מאי מהני דלא הוי היסח הדעת הא כ' הרב"י בסי' קמ"ח דע"כ פלוגתייהו דר"ח ור"ש מיירי כשלא הסיח דעתו דאי בהסיח דעתו מ"ט דר"ח ניהו דס"ל בדברי' הטעונים ברכה לאחריהם במקומן לא הוי שינוי מקום הפסק. מ"מ לא עדיף מאלו הי' במקומו ממש והסיח דעתו ניהו דא"צ לברך בהמ"ז על מה שאכל מ"מ צריך לברך ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול א"ו דמיירי שלא הסיח דעתו ואפ"ה ס"ל לר"ש דפסק הרמב"ם כוותיה דשינוי מקום הוי הפסק וא"כ הכא בשוגג מאי מהני דהוי לא הסיח דעתו אפ"ה לר"ש ורמב"ם דס"ל כוותיה צ"ל תחלה בהמ"ז ונלע"ד מ"ש מ"א לא ה"ל היסח הדעת כו' הוא ל' מושאל דהא טעמא דר"ח דברים הט"ב לאחריהם במקומן דא"צ לברך מסיק הש"ס משום דלקביעות ראשון חוזר כשאוכל כאן ופי' הרא"ש וז"ל כיון שאם לא אכל כאן היה צריך לחזור למקומו ולברך ה"ל כאלו עדיין היא במקומו וגומ' סעודתו כאן ומברך כאן בהמ"ז עכ"ל הביאו הרב"י סי' קע"ח א"כ ס"ל לר"ח דלא עקר דעתו מקביעות מקום ראשון ולכך א"ל לברך ור"ש ע"כ ס"ל דאעפ"כ עקר דעתו מקביעתו הראשון ולכך ס"ל דצריך לברך ועז"כ מ"א דבשוגג לא הוי היסח הדעת ר"ל לא הסיח דעתו ממקומו הראשון ולא עקר קביעתו ממקום ראשון ומודה ר"ש דאצ"ל ואין פי' של היסח הדעת שכ' מ"א שוה עם פי' היסח הדעת שכ' הרב"י שהרב"י ר"ל היסח הדעת מאכילה כפי' בכ"מ והוכיח דע"כ ר"ח ור"ש מיירי שלא הסיח דעת מאכילה והמ"א ר"ל שהסיח דעת ועקר דעתו מקביעות ראשון דכה"ג פליג ר"ש אבל בשוגג דלא הסיח דעתו מקביעות ראשון מודה ר"ש דאין צריך לברך:

ונ"ל דה"ק כו' הבין בספר ח"מ דהוא תירוץ אחר ור"ל דקאי אפי' על מזיד דהוי היסח הדעת ואפ"ה א"ש (דל"ל דקאי תי' זה ג"כ על שוגג. אלא דבתי' זה לא ס"ל כמ"ש בתי' א' דבשוגג לא הוי היסח הדעת ולכך הוצרך לו' דבאמת מברך תחלה דא"כ תיקשי איך כ' מ"א דלהרא"ש יצא בבהמ"ז שבאחרונה הא באמת יצא בבהמ"ז הראשונה דהא בשוגג מודה הרא"ש דבדיעבד יצא עוד קשה במ"ש וא"ת להרא"ש הוי ב"ה בראשונה לבטלה למה הוי לבטלה הא יצא בזה ע"מ שאכל במקום הראשון אלא דהוי גורם ברכה שלא לצורך דהא לא הוי צריך לברך תחל' והיה אפשר לו לצאת בבהמ"ז שאחר אכילתו פה. אבל עכ"פ לבטלה לא הוי אע"כ דהשתא רצה מ"א לו' דקאי האי תקנה על מזיד וא"ש) ולפ"ז תמצית תירוצו. דודאי אם נתפוס שני החומרות יחד דהיינו חומרת הרמב"ם דפסק כר"ש דצריך לברך תחלה קודם שיאכל בבהמ"ז על מה שאכל. וחומרת הרא"ש דפה במזיד אם אינו חוזר למקומו וברך כאן אפי' דיעבד לא יצא ל"ל תקנתא כלל. דמאי מהני לברך קודם שיאכל כאן בהמ"ז לצאת ידי חומרת הרמב"ם אכתי לא הועיל כיון דלהרא"ש לא יצא הוי כאלו לא בירך כלל. ולזה אייתי מ"א ראיה מדברי ת"ח כלל למ"ד דלא תפסי' שני החומרות יחד ע"ש. וסגי בזה אם יצאנו לרמב"ם לפי שיטתו ולהרא"ש לפי שיטתו. ולכן כ' דיברך בהמ"ז תחלה ואח"כ יאכל ויברך שני' בהמ"ז וא"כ להרא"ש לפי שיטתו דלא יצא בברכת המזון הראשון שלא היה במקומו. מ"מ יצא בבהמ"ז שניה שעול' לשני האכילות ורשאי לאכול כאן אע"ג שלא יצא בבהמ"ז ראשון דהא להרא"ש שפוסק כר"ח בשינוי מקום אצ"ל תחלה בבהמ"ז על מה שאכל ולהרמב"ם דס"ל דאינו רשאי לאכול כאן עד שיברך תחלה בהמ"ז. מ"מ רשאי לאכול כאן דהא להרמב"ם יצא אפי' במזיד במה שבירך כאן בהמ"ז ראשונ' ובזה א"ש מ"ש וא"ת להרא"ש כו' לבטלה כו' אלא דלפ"ז קשה מאי תקנה הוא זה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ואמרי' דלהרמב"ם יוצא בבהמ"ז הראשון הא מזיד מודה הרמב"ם דלכתחלה עכ"פ צריך לחזו' למקום הראשון ולברך שם. והא הכא רצה ליתן תקנה לעשות לכתחלה ואיך יתוקן הדבר. אך לבי אומר לי שיש כאן ט"ס דמוכח מכמה הוכחות דאם הוא תי' שני איך יפול ע"ז לשון ונ"ל דה"ק כו' דהא גם תי' ראשון הוא דברי מ"א והכי מבע"ל עוד נ"ל דה"ק. ועוד איך א"ל דקאי על מזיד ניהו אם דיעבד יצא במזיד תליא במחלוקת רמב"ם ורא"ש כמ"ש רמ"א. אבל אינו מבואר בדברי המחבר ואיך יתן המחבר תקנה לענין שלא הוזכר כלל בדבריו א"ו דקאי על שוגג דסמיך ליה ומבואר הפלוגת' בדברי המחבר. ועוד הא כ' מ"א ס"ק ד' בשם ל"ח דאפי' לא אכל כאן כזית והל"ח דייק לה מדכ' מעט משמע שאין לו שיעור וא"כ איך א"ל כמ"ש מ"א שיברך תחלה בהמ"ז וגם אחר האכילה שאוכל כאן יברך בהמ"ז כיון שאכל כאן פחות מכזית הוי פחות מכשיעור ואינו רשאי לברך בהמ"ז להרמב"ם שכבר יצא על אכילתו הראשונה בבהמ"ז הראשון לכן נלע"ד דט"ס יש כאן וכצ"ל ונ"ל דה"ה במזיד וקשה לו לחזור (כגון שהשיירא אינו רוצה להמתין עליו וכדומה דהוי כדיעבד) אם יש לו פת יאכל כו' כצ"ל וא"כ ודאי נשאר בתי' ראשון דקאי על שוגג דא"א לו' בע"א כנ"ל אלא דלא הוי היסח הדעת ועז"ק דאפי' במזיד לפעמים יש תקנה דהיינו אם קשה לו לחזור דהוי כדיעבד א"כ לרמב"ם רשאי לברך כאן וא"ש ולפ"ז כה"ג באמת צריך לאכול כאן כזית עכ"פ כדי לברך בהמ"ז. אבל הש"ע ודאי מיירי בשוגג מ"מ כל הדברים הללו לדעת הרב"י דפסק בסי' קע"ח כהרמב"ם אבל לרמ"א דפסק שם כהרא"ש אתי האי תקנה דאכילת פת כפשוטה ואפי' במזיד מהני האי תקנה שיאכל כאן פת דבר מועט וא"צ לברך תחלה בהמ"ז. ואחר אכילת פת שבכאן יברך בהמ"ז ויעלה להאכילה שאכל במקום אחר: