מחצית השקל על אורח חיים קעט:ב

(ס"ק ב) עד כו' ולית הלכתא כו' דאמרי בברכות דף מ"ב ע"א דרב הונא ברי' דר"נ ס"ל גמר מלאכול אסור שוב לאכול ור"פ ס"ל אפי' גמר מותר לאכול אא"כ סילק (פרש"י סילק הלחם וכל האוכלים מעל השלחן) ואז אסור וע"ז מסיק הש"ס דלית הלכתא ככל הני שמעת' דבין גמר ואפי' סילק רשאי לאכול אלא כהא דאמר ר"ח ב"א א"ר ג' תכיפות הן וחד מנייהו תיכף לנט"י ברכה (פרש"י דוקא כשנטל ידיו אסור לאכול ועז"כ הרא"ש ואי אמר כו' לפרש"י ורשב"ם ז"ל (אהא דאמרי' בפסחים דף ק"ג ע"ב משמיה דרב) שפי' כיון דאמריתו הב לן ונברך אסור לכו למשתי. פי' הם עד דמברכיתו בהמ"ז ויש מחלקים בין אכילה לשתי' (והיינו דעת הרר"י והר"ן שהובא פה בש"ע) ולא מסתבר עד כאן לשון הרא"ש. והנה הרא"ש בפ' כיסוי הדם ופ' ער"פ חולק בזה על רש"י ורשב"ם וס"ל באמר הב לן ונברך אסור למשתי עד דמברך תחלה בפה"ג אבל א"צ לברך תחלה בהמ"ז כמ"ש רש"י ורשב"ם אבל אי נטל ידיו אינו מבואר להדיא ברא"ש האיך ס"ל אי ס"ל דאז צריך לברך בהמ"ז תחלה או ס"ל אפי' נטל ידיו אין צריך לברך בהמ"ז וסגי אי מברך לפני מה שיאכל וישתה והטור ס"ל דגם בנטל ידיו אין צריך לברך בהמ"ז. והרב"י הכריח מל' הרא"ש הנ"ל דבנטל ידיו מודה דצריך לברך בהמ"ז מדכת' לפרש"י ורשב"ם הב לן ונברך כנטל ידיו דמי משמע דלדידיה דס"ל בהב לן ונברך א"צ לברך בהמ"ז הב לן ונברך אין דינו כנטל ידיו וא"א דס"ל להרא"ש דגם בנטל ידיו א"צ לברך בהמ"ז א"כ גם להרא"ש הב לן ונברך כנטל ידיו דמי. אלא דלרש"י בתרווייהו צ"ל בהמ"ז ולהרא"ש בתרווייהו אין צ"ל בהמ"ז וסגי במה שמברך לפניו. אע"כ צ"ל דבנטל ידיו מודה הרא"ש דצ"ל בהמ"ז ולכך דוקא לרש"י ורשב"ם דס"ל דגם בה"ל ונברך צ"ל בהמ"ז לדידהו ה"ל ונברך כנטל ידיו דמי. אבל להרא"ש דבה"ל ונברך א"צ לברך בהמ"ז ובנטל ידיו מודה דצ"ל בהמ"ז אם כן לא הוי ה"ל ונברך כנטל ידיו. וכן פסק פה בש"ע דלא כהטור:

ואיך יהיה סותר בקיצור כו' אע"ג דגם קיצור פ' הרא"ש חיבר הטור מ"מ על הטור אי אשתמיט מיניה לפי שעה לשון הרא"ש שהביא הרב"י מיניה ראיה דלא כהטור אין זה פלא כ"כ אבל בקיצור שהיה אז לפני הטור חיבור הרא"ש וקיצר את דבריו מ"ש בפנים באורך ואיך יכתוב להיפוך ממ"ש הרא"ש בסיום דברי הרא"ש בין ידיו ועיניו. ועוד דהרא"ש עצמו כת' בפרק ער"פ סי' ז' הקשה על מה שכ' הרי"ף אע"ג דקי"ל כשמואל דבני חבור' שהיו אוכלים בערב שבת וקידש עליה' היום אין צריך להפסיק סעודתו אלא פורס מפה ומקדש ואח"כ גומ' סעודתו וכת' הרי"ף דמ"מ אי גמר סעודתו קודם שקידש היום וגם נטל ידיו מים אחרונים צ"ל תחלה בהמ"ז ואח"כ מקדש. וע"ז הקשה הרא"ש כיון דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה ואין סברא דסעודה שאכל קודם הקידוש יעשה שיהיה נקרא קידוש במק"ס א"כ ע"כ אחר הקידוש צריך שוב לאכול כדי שתהיה קידוש במק"ס א"כ למה הוצרך לברך בהמ"ז תחל' ה"ל לפרוס מפה ולקדש וסיים ע"ז ואע"ג דמשו ידי' כו' הרי דס"ל להרא"ש דאפי' נטל ידיו א"צ לברך בהמ"ז וסגי במה שמברך לפניו דלא כהרב"י:

וכ"כ בסי' יו"ד שנתן הרא"ש טעם למה נשתנה בהמ"ז מכל דברים אחרים הטעונים כוס כגון קידוש והבדלה כו' שכלם בורא פרי הגפן קודמתן וכאן מברך בורא פה"ג באחרונה (וי"ל דה"ל לתקן לברך על כוס בהמ"ז בכה"ג קודם בהמ"ז) וא"ל משום דא"א לברך בפה"ג תחלה שהרי אם היה רוצה לשתות היה שותה בלא בפה"ג ואיך יתכן שיברך בפה"ג דהא ליתא דהא מכי אמר ה"ל ונברך אסור לשתות בלא בפה"ג כ"ש כשנטל הכוס בידו לברך אלא ה"ט כו' עכ"ל הרא"ש הרי דסגי בבפה"ג אפי' נטל ידיו ואין צריך לברך בהמ"ז חדא דל' הרא"ש משמע כן דלא הזכיר בהמ"ז אלא בפה"ג ועוד א"א דצריך לברך תחלה בהמ"ז ואח"כ בורא פרי הגפן א"כ מאי קשיא ליה להרא"ש דה"ל לתקן שיברך בפה"ג קודם בהמ"ז:

והתם כשנטל ידיו מיירי דהא ודאי אין קושית הרא"ש שיברך בפה"ג קודם שנטל ידיו דהא אמר כ"ש כשנטל הכוס בידו לברך ואז כבר נטל ידיו:

וכ"מ בב"י סי' תע"ז שהביא תשובת הרא"ש וז"ל ואם שכח לאכול אפיקומן עד שנטל ידיו כדי לברך או שאמר ה"ל ונברך יטול ידיו ויברך המוצי' ויאכל אפיקומן אבל אי שכח עד שבירך בהמ"ז לא יאכל כו' דאין להרבות על ד' כוסות עכ"ל הרי מבואר להרא"ש דגם בנטל ידיו סגי בהמוציא ולא בעי בהמ"ז תחלה דהא לא הזכיר שיברך בהמ"ז וגם אי מברך בהמ"ז שוב אסור לאכול כדמסיים כנ"ל:

ויטול ידיו שנית. ר"ל מים אחרונים:

ומ"ש פ' כ"מ כו' היינו ראיות הרב"י שהבי' לעיל שכ' הרא"ש דלרש"י ורשב"ם דוקא ה"ל ונברך כנט"י דמי. ה"פ תיכף לנט"י כו' ר"ל דאין כוונת הרא"ש דה"ל ונברך כנט"י דמי דבשניהם צ"ל בהמ"ז וככוונת הרב"י אלא דהרא"ש לא מיירי עכשיו כלל מאכילה אלא קאי עמ"ש תיכף לנט"י ברכה ושם אין הכוונה שאין לאכול בנתים אלא שאין להפסיק ביניהם בשום עסק דומי' דאינך תכיפות דחשיב התם תיכף לגאולה תפל' ועז"א דה"ל ונברך כנט"י דמי וג"כ אסור להפסיק בשום עסק כיון שאמר ה"ל ונברך זה דוק' לפירש"י ורשב"ם דס"ל אם רוצה לאכול צ"ל תחלה בהמ"ז א"כ ה"ל ונברך ע"כ עדיף מהיסח דעת והוי סילוק לגמרי וכאלו כבר התחיל לברך בהמ"ז א"כ ה"ה דאסור להפסיק בשום עסק משא"כ להרא"ש דה"ל ונברך אצ"ל בהמ"ז דלא הוי רק כהיסח דעת א"כ רשאי להפסיק בעסק אע"ג דבנטל ידיו ג"כ א"צ לברך ברכת המזון להרא"ש ואפ"ה אסור להפסיק בשום עסק מ"מ י"ל דגם להרא"ש עכ"פ נט"י הוי יותר סילוק מה"ל ונברך:

ויש מחלקים כו' ר"ל דלא תיקשי לפי' מ"א דהרא"ש לא מיירי כ"א בהפסק ענין אחר א"כ האיך שייך ע"ז מה שסיים הרא"ש ויש מחלקים בין אכילה לשתיה היינו דס"ל שיש עוד כו' ר"ל דקאי עמ"ש הרא"ש דלרש"י ורשב"ם ה"ל ונברך שוה לנטילת ידים לענין להפסיק בעסק אחר ודייקינן מזה אבל לשטת הרא"ש יש חילוק בין הב לן ונברך לנטילת ידים לענין הפסק אחר אבל לענין אכילה ושתיה גם להרא"ש אין חילוק דבתרווייהו אצ"ל ברכת המזון וסגי בברכ' שלפניו כמסקנת מ"א ועז"כ הרא"ש ויש מחלקים דלדידהו יש עוד חילוק והיינו אע"ג דלשתות אסור בלי ברכה שלפניו אפי' בה"ל ונברך אבל לאכול שרי בלי ברכה לפניו בה"ל ונברך משא"כ בנט"י אפי' לאכול אסור עד שיברך לפניו:

והרב"י קיצר בהעתקתו. ר"ל שלא הביא תחלת דברי הרא"ש שכ' תיכף לנט"י ברכה כו' אלא כך העתיק הרב"י ל' הרא"ש ולית הלכת' הכי אלא כ"ז שלא נטל ידיו יכול לאכול ואי אמר ה"ל ונברך כנט"י דמי לפי' רש"י ורשב"ם כו' עכ"ל הרב"י בהעתקתו. לכן לא אסיק הרב"י אדעתי' דמיירי לענין הפסק עסק אלא מיירי אם רוצה לאכול כנ"ל:

ומ"מ סובר כו' ר"ל הב"ח אע"ג שפי' פי' אחר בהרא"ש ממ"ש מ"א מכל מקום לדינ' מודה למ"א:

משמע בתוס' ברכות דף מ"ב כו' שהקשו שם וכן הקשו בפסחים דף ק"א וכן הקשה הרא"ש פ"ו דחולין אהא דאמרי' בברכות דף מ"ב רבא ור"ז אקלעו לבי ר"ג לבתר דסילקו תכא מקמייהו שלחו להו מבי ר"ג רסתנא רבא אכל ר"ז לא אכל ואר"ז דה"ט דלא אכל משום סילוק אסור לאכול והקשו התו' והרא"ש הא אפי' בה"ל ונברך סגי אי מברך לפני מה שאוכל ואצ"ל בהמ"ז וא"כ ה"ל לר"ז לברך ולאכול. ותי' וז"ל ושמא היה תבשיל שהי' בו פת והי' צריך ברכת המוצי' ונטילת ידים וטורח ה"ל לעשות כל כך עכ"ל:

ובטור סי' תע"ז שכ' בשם אבה"ע דאם שכח לאכול אפיקומן עד שנטל ידיו או אמר ה"ל ונברך יטול ידיו ויברך המוצי' ויאכל אפיקומן: ועס"ס קס"ד לענין ברכה וכן ע' בר"ס ק"ע ס"ק ב' במ"א ובמ"ש שם: