מחצית השקל על אורח חיים קנג:לז

(סקל"ז) דינם כחבר עיר. ומדלא כ' כו' דסד"א דדעת רמ"א כמ"ש אח"ז בשם תשובת מ"ב דזט"ה בזמן הזה יש להם כח יותר מבזמן הש"ס שדעת אנשי העיר בזה"ז לסמוך בכל דבר על זט"ה ולכן אפי' אנשי העיר מוחין ביד זט"ה אין במחאתם כלום בין בכפרים ובין בכרכים. גם לא משגחינן בדעת העולם כרכים. דזט"ה בזמן הזה יש להם דין רב אשי בימיו (ע' מ"א סקי"ב) ולכן ס"ל לרמ"א דזט"ה דינם כחבר עיר דאפי' הנודר עומד וצוח לא משגחינין ביה. ולזה כ' מ"א דע"כ זה לית' דא"כ ה"ל לרמ"א להגיה לעיל בסעיף ז' שכ' המחבר דבכרכים אין רשאים למכור אפי' על ידי זט"ה במא"ה ה"ל לכתוב דבזה"ז רשאים ז' טובי העיר למכור. משמע דוק' כאן מהני ז' טובי העיר. ר"ל אפי' הנודר עומד וצוח מכל מקום מהני דעת ז' טובי העיר וע' לעיל במ"א סס"ק י"ג:

אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמ' ומתנדבים לבה"כ לא מהני כו' ע"כ. הלשון ל"ד דל"ל דמה"ט לא מהני לעיל ס"ז דעת ז' טובי העיר בכרכים כיון שאנשים אחרים התנדבו דא"כ אם לא היו אנשים אחרים מתנדבים אלא בנו משלהם באמת זט"ה יכולים למכור אפי' בכרכים ואם כן רמ"א ס"ל כדעת תשו' מ"ב דהא גם מ"ב לא מיירי אלא כה"ג כמ"ש מ"א אח"ז. אם כן הדר' קושית מ"א לדוכתי' דה"ל לרמ"א להגיה לעיל סעיף ז' על מ"ש המחבר בכרכים דאין יכולים למכור אא"כ תלוי בדעת היחיד וה"ל למ"א להגיה ה"ה ז' טובי העיר לדידן דהא הא דמהני תלוי בדעת יחיד היינו דוק' כשבנו משלהם כמ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ב וכה"ג גם זט"ה בזמן הזה יכולים למכור לדעת מ"ב. אע"כ דרמ"א לא ס"ל כתשו' מ"ב וס"ל דגם זט"ה בזה"ז אין להם כח יותר מבזמן הש"ס. וא"כ בכרכים אין יכולים למכור אפי' בנו משלהם. אלא דכאן מהני דעת זט"ה נגד היחיד הנודר שצוח ומוחה וכן הי' הדין בזמן הש"ס וא"כ מ"ש מ"א אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמ' ומתנדבי' לבה"כ כו' האי ומתנדבי' לבה"כ לאו דוק' דהא אפי' בנאוהו משלהם כיון שבאים שם אנשים מעלמ' בנו אדעת כל העולם. ואין כח ביד ז' טובי העיר למכור לדעת רמ"א. לכן המגי' בדברי מ"א בכרכים שבאו שם אנשים מעלמ' וכ"ש אם מתנדבי' כו' לא הפסיד. ואם לא נגיה תיבת וכ"ש אם כו' צ"ל וי"ו של ומתנדבים היא וי"ו המחלקת פירושו או מתנדבים והיינו כמו כ"ש:

בשם הריטב"א. כגון שתקנו כשמכריזי' קרקע כל מי שי"ל זכות או ערעור יטעון וקבעו זמן וכל מי שלא יבא תוך הזמן שקבעו יאבד זכותו אם הוא מבני עיר אחרת אף שלא בא תוך הזמן וידע מהכרז' מ"מ לא איבד זכותו (וע' בש"ע שם סי' ד' סעיף ב'):

ומ"מ לקטנים כו' ר"ל אע"ג שהריטב"א כ' שם דאף על קטנים לא חל תקנתם ע"ש אבל הכא יש בידם כח אע"ג דודאי יש קטנים ביניהם:

כמ"ש הר"ן פ' בני העיר וז"ל ושמעי' משמעתין ממה שרשאים בני העיר עם זט"ה למכור דאע"ג דאיכ' במתא יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצי מזבני משום דמסתמ' כאפוטרופסים דידהו שנטלו רשות מב"ד דמי עכ"ל:

ומ"ב כ' האידנ' כו' כבר כ' דבריו לעיל. וזה דוק' כשבנאוהו משלהם דאי אחרים התנדבו לא מהני מה שבני העיר תלו דעתם בזט"ה וכמ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ב לענין אם תלו דעתם בדעת יחיד דג"כ לא מהני אם אחרים התנדבו ודוק' רב אשי שהי' גדול הדור ע"ש ואע"ג שכ' בתשו' מ"ב דזט"ה בזה"ז דומין ממש לרב אשי ע"כ צ"ל דוק' כשבנאוהו משלהם והלשון לאו דוק' בתשובת מ"ב וכ"מ בתשובת ר"מ כן שהבי' מ"א אח"ז שהוצרך לכמה צדדים להתיר בק"ק לוקאוי אף דודאי זט"ה לא הסכימו לכך:

ומכל מקום לרווח' דמילת' ישארו מקום ארון הקודש פנוי בתשו' שם לא כ' כן וז"ל שם באופן שאותו מקום שעמד עליו בה"כ דאנשים שהו' עיקר הקדוש' ישאר פנוי עכ"ל מבואר דלא די במקום ארון הקודש לבד:

וצ"ע דהא זריע' כו' תמה בס' א"ר דמהר"ם גופי' הביא דברי הרא"ש דזריע' הוי תשמיש גנאי ואעפ"כ התיר הזריע' דהקונים שם היו רוצים לעשות ממנו מרחץ ועז"כ דזריע' אינו מכוער כ"כ כתשמישי' אחרים ור"ל הני ד' דברים המוזכרים בסעיף ט' וחד מנייהו מרחץ דהא מבואר דבכפר אם מכרו אנשי העיר לבר בלי זט"ה הלוקח יעשה בו מה שירצ' חוץ מד' דברים משמע דאפי' זריעה הותר לו ועכצ"ל דזריע' אינו מגונ' כמרחץ וכל ד' דברים ולענ"ד א"ל אולי קשי' למ"א ניהו דזריע' עדיפ' ממרחץ מ"מ יש בו גנאי גדול דהא בה"כ שנבנ' על תנאי מבואר סי' קנ"א סעיף י"א דלא מהני התנאי בעודו עומד בנוי להשתמש בו תשמיש של גנאי אבל בחורבנו מהני התנאי להשתמש בו אפי' תשמיש של גנאי אבל זריע' דהוא תשמיש יותר מגונ' לא מהני תנאי אפי' בחורבנו ע"ש וא"כ קשי' ליה למ"א כיון דמהר"ם יעץ להם לעשות על צד היותר טוב למה בחר בזריע' ניהו דאינו כ"כ כמרחץ מ"מ הוא גנאי גדול טפי ה"ל לייעצם להשתמש בו תשמיש אחר שאינו כ"כ כזריע' וא"כ לפי תי' מ"א דמיירי בירקות דאינו מגונה כ"כ א"כ אפשר הי' מהני תנאי אפי' בבנינו לזרוע בו ירקות: