מחצית השקל על אורח חיים קכד:יג

(ס"ק יג) אינו כו' וב"ח כו' שדין זה נובע ממה שהראשונים שאלו אהא דלא יענה אמן יתומה מהא דאמרי' פ' החליל באלכסנדריא של מצרים שהיה עם רב בבה"כ ולא היה אפשר לכולם לשמוע הברכה מפי הש"ץ היה אחד עומד על הבימה וכשהיה מגיע ש"ץ לסוף ברכה היה מניף בסודר ומזה ידעו לענות אמן והקשו הא הוי אמן יתומה ויש שתי' דוקא בברכה שחייב בה אין לענות יתומ' ובאלכסנדריא באמת לא היה עוני' כ"א על ברכה שלא היו חייבים ויש שתי' דאם יודע באיזה ברכה עומד אע"פ שלא שמעה מפיו לא הוי אמן יתומה ובאלכסנדריא היו מונים סדר הברכות והיו יודעים באיזה ברכה עומד והרב"י תפס עיקר תי' ראשון ורמ"א החמיר חומרא שני התירוצים לכן כתב דבעי' אפי' בברכה שאינו מחויב שיודע באיזה ברכה עומד ובברכה שמחויב בה לא מהני מה שיודע איזה ברכה והב"ח החמיר יותר כדעת הפוסקים דהחמירו דאם הברכ' הוא להוציא רבים אף שהוא כבר יצא אם לא שמעה מפיו אף שיודע באיזה ברכה אין לענות אמן לכן בתפלת י"ח בקול רם שניתקנה להוציא שאינו בקי אם לא שמעה אינו רשאי לענות אמן אבל ברכת התורה לא ניתקנה להוציא רבים אע"ג דקי"ל בסי' קל"ט דהקורא בתורה צריך לברך בקו"ר כדי שישמעו הציבור ויענו אמן מ"מ הא כתב הרב"י בסי' זה וז"ל מאחר שתקנו חכמים שיחזור הש"ץ התפלה כדי להוציא את שאינו בקי חייבים אף הבקיאים לשתוק ולשמוע כל ברכה מפי החזן כו' אבל ברכת התור' אין הצבור חייבים בהם שאע"פ שתקנו חז"ל לקרות בתורה בצבור הברכות לא לצורך הצבור נתקנו אלא מפני שהקורא בצבור ראוי לו לברך כו' עכ"ל וי"ל אע"ג שגם הציבור חייבים לשמוע ברכת הקורא בתורה זה הכל היא מפני הקורא שחייב לברך אבל לא משום הצבור:

ומ"ש הב"ח ולא שרי ביודע אלא כו' משמע דגם בברכות הקורא וברכת הנהנין בעינן עכ"פ שיודע באיזה ברכה. בב"ח אינו מבואר כן אלא דהמ"א חומרי חומרי נקט תפס חומרת הב"ח בברכה שהוא להוציא רבים וחומרת רמ"א בברכת התורה והנהנים דבעי' עכ"פ שיודע באיזה ברכה עומד: