מחצית השקל על אורח חיים א:ד

ס"ק ד המשכים כו' צ"ל בנ"א ע"כ ועסי' קל"א ס"ג שכתב הרב"י אין נ"א בלילה ואעפ"כ בלילי אשמורת כיון שהוא קרוב ליום נוהגים ליפול ומ"א הביא שם בשם הרקנ"ט וז"ל וברקנ"ט כ' להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו ע"פ עכ"ל. וכדי שלא יסתרו דברי הרקנ"ט זה את זה צ"ל דגם כאן נתכוין לזה. אבל אין לשון הרקנ"ט דהכא משמע כן:

ובגמרא דילן לתי' א' כו' הוא בברכות דף ג' ע"א תניא רא"א שלשה משמורת הוי לילה כו' וסימן לדבר משמר א' חמור נוער. שניה כלבים צועקים. שלישית תינוק יונק משד"א ואשה מספרת עם בעלה. ופריך מאי קחשיב אי תחלת משמורה ראשונה סימנא ל"ל אורחא היא. אי סוף משמורה קחשיב אחרונה ל"ל סימנא יממא היא ומשני חשיב סוף משמורה ראשונה ותחלת משמורה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא. ואב"א כלהו סוף משמורות קחשיב. וכ"ת אחרונה לא צריך דהא יממא היא נ"מ למאן דגבי בבית אפל ולא ידע זמן ק"ש דתינוק יונק משד"א ואשה מספרת כו' ליקום ולקרי עכל"ה. לכך לתי' א' דנתן סימן לאמצעיתא דאמצעיתא וע"כ נ"מ דאז עת רצון להתפלל והיינו חצות כדעת הזוהר. ואף שהרשב"א בחידושיו כ' דנ"מ לענין קדשים דזמן אכילת' עד חצות כדאיתא משנה א' דברכות. היינו משום דהרשב"א לא היה לפניו ס' הזוהר כי עדיין לא נתגלו בימיהם. לכך הוצרך לומר דקאי לענין קדשים. אבל עתה שנתגלה הזוהר ומבואר בו דחצות לילה היא עת רצון להתפלל על החורבן טפי עדיף להשוות גמרא דידן עם הזוהר ולפרש גם דברי ר"א באמצעית דאמצעיתא לענין תפלת חצות. וכן מורה לשון ר"א שסיים ועל כל משמר יושב הקב"ה ושואג כו' ומה"ט כ' הרא"ש שם על דברי ר"א וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותו שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בהמ"ק וכמ"ש בסעיף ג'. ולתי' השני לא משמע כן. דהא לא נתן סי' על חצות דהא סוף משמר קחשיב. ואע"ג דאמרינן במסכת יבמות דף ע"א ע"א ת"ר כל אותן מ"ם שנה שהיו ישראל במדבר (אע"ג דלא נשבה להם רוח צפונית כדאיתא התם מ"מ) לא היה יום שלא נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כו'. מאי תלמודא הא קמ"ל דעת רצון מלתא הוא. ופירש"י וכיון דחצות לילה עת רצון למכת בכורות. הוי נמי עת רצון לרוח צפונית כו' עכ"ל. מ"מ אכתי לא שמעי' דאז עת רצון לתפלה וביותר על חורבן ביהמ"ק. וע"ש ביבמות במהרש"א בחד"א שכתב וז"ל נ"ל דה"ק דעת רצון חצות לילה רוח של אותה שעה טוב לנחבלים אע"פ כן וה' הכה כו' באותה שעה כי יש ביד הקב"ה לשנות הטבע עכ"ל:

דלעולם חשבי' הלילה כו' אע"ג דלענין תפלה כו' וכך כתב שערי ציון ומשמע מדברי שערי ציון וכן משמע מדברי מג"א לקמן סימן רל"ג דבין בקיץ ובין בחורף חשבינן תחלת הלילה משעת צאת הכוכבים. וכל י"ב שעה משעות ההשואה ואח"ז הוי לילה ואף בחורף שהלילה ארוכה יותר משעות האחרונות מן הלילה נחשבים ליום. ואם כן חצות לילה אינה שוה בקיץ לחורף דבקיץ זמנה אחר חצות לילה שלנו. ובחורף קודם חצות. והאחרונים האריכו בזה. אבל בתשובת שב יעקב בסימן א' האריך להשיג. ומסיק דלהזוהר משמע כמו דאמרינן בסוף לילה השעות הניתוספות בחורף הם שייכים ליום. הוא הדין בתחלת הלילה השעות הניתוספות בחורף של יום הם דמאי שנא תחלת הלילה מסוף הלילה. אלא חשבינן מאמצע היום שהחמה עומדת באמצע הרקיע ואח"ז ששה שעות מיקרי יום בין בקיץ ובין בחורף ותחלת שעה שביעית מתחיל הלילה ונמשכת י"ב שעות משעות ההשוואה ואח"ז הוי יום בין בקיץ ובין בחורף. ולפי זה חצות לילה בין בקיץ ובין בחורף שוה. דהיינו י"ב שעות אחר חצות היום שהחמה עומדת באמצע הרקיע. וכתב ע"ש אבל מי שרצ' לנהוג לקונן בג' משמורות אז יש לחשוב משעת צאת הכוכבי' עד עמוד השחר דכן משמע בגמרא דילן דוקא המתנהג לקונו בחצות והוא ע"פ דברי הזוהר. א"כ גם לענין זמן החצות יש לנהוג כוותיה. מה שאין כן המשמורת שהמנהג ע"פ ש"ס דילן יש לנהוג בזמנן כפי הנראה מדברי הש"ס וע"ש: