מבי"ט חלק ג קעא

מותרת לגמרי אלא על מגיד משנה לדברי רבינו והרי שמגיד משנ' לא כתב כן ורבינו לא כתב אלא מתוך שהותרה הוצאה וכו' ופירש מיד לפיכ' מות' בי"ט להוציא קטן או ס"ת או מפתח וכיוצא בזה הרי שלא התיר לגמרי ואם מה שכתב לדברי רבינו על כי כתב מגיד משנה על פי' רש"י ז"ל וכן נראה מן ההלכות וזה דעת רבינו שנרא' שמן התורה סובר רבינו שההוצא' מותרת לגמרי יש מקום להקשו' מה שהקשה דאם בשחיטה ואפיה שלא לצורך אסור מן התורה כל שכן בהוצא' שאינה כל כך בעצמות האוכל ונר' לי כי ההוצא' מפני שהוא מלאכה גרועה הותרה לגמרי מדכתיב אל תוציאו משא וכו' ביום השבת אין אבל בי"ט מותר לגמרי מן התורה מפני שהיא צורך הרבה דשחיט' ואפיה ובשול שהתיר' תור' בי"ט אי איפשר לעשותם במקום א' ואעפ"י שאינה בעצמו' האוכל צריכה היא למלאכות שבאוכל נפש שאי אפשר לעשותן במקום א' ולאנשים הרבה שאין עומדין במקום א' ואם לא היו מוציאים מרשות לרשות לצורכי האוכל נפש היו כמי שידיו אסורות אם לא היה מוליך ומביא כל מה שירצה להשלים חפצי האוכל נפש כמו שכתב הרב ז"ל ואפ"ה שלא לצורך כלל אסרו חכמים אבל שחיטה ואפייה ובשול והבערה שהם באוכל נפש ממש מה שאינו מהם לאוכל נפש לישראל אסרו התורה בפי' לכם ולא לגוים ולא לכלבי' והבער' היא בכלל איסור זה שלא הותר מלא תבערו וכו' אבל אתה מבעיר בי"ט אלא כגון נר של אבטלה כמו שכתוב בירו' אבל הבערה לצורך גוים הויא כאפייה ובשול שנמעטו מדכתיב לכם ולא לגוים מה שאין כן בהוצאה שאינה נכללת בכלל עצמות אוכל נפש ולא ממעטינן לה מדכתיב לכם ולא לגוים אלא לאוכל נפש עצמו שחיטה ובישול ואפיה והבערה ולא להוצאה ומה שכתבת דהתר הוצאה גופא לא נפקא לן אלא מקרא דאך (אשר) יאכל וכו' והרי שם מיעט לכם ולא לגוים וכו' הוא טעות דאין בכתוב זה זכר הוצא' לא בהתר הוצאה לישראל ולא במיעוט לגוי אלא כדפי' ונתרצו קושיותיך גם מה שהנחת בתי"קו שצ"ע אין אנו צריכין לתשבי אלא לקושיו' והויות חמורות ולביאתו עם משיח בן דוד הן כל זה ראתה עיני לתירוץ קושיותי' וספקותיך שמעה אזני דבריך ובינת אדם לך לפלפל בדברי הרמב"ם ז"ל ולשאת ולתת בהלכות ומתוך שהותרו קושיותיך שהיה צורך להתירן הותרו ג"כ ספקותיך שלא היה בהן כל כך צורך להתרן ואם ישאר בלבך עדיין איזה ספק "תשבי "יתרץ "יתיר "קושיותיך והויותיך והמבי"ט: שאלה קכה כתוב בשאלה ששאלת שבנה שמעון אצטב' בזוית גנו שבחצר שמעון בריחוק מקום וראובן שתק ולא מיחה ולא ערער כלל ואח"כ מתוך מריבה ערערו זה על זה ובכלל הערעורים מיחה ראובן על בנין האצטבא ובאו לידי פשרה על הכל וכתוב בשטר הפשר גם טען ראובן שסוכה א' של קיימא שעשה נגד חלונו שלא כדת שיהרוס אותה וכתוב אח"כ בשטר הפשרה ועל ענין הסוכ' של קיימא שעשה שמעון נתפשרו שהואיל והחזיק בה והוא לא מיחה הוי חזקה ואינש לא ימחא בידיה ע"כ אח"כ מכר ראובן ביתו ללוי וכשראה שטר הפשרה שהאצטבא נקראת בשם סוכה טען כי החזקה לא היתה אלא לעשות שם סוכה לשם החג ובשאר ימות השנה אין לו וכו' יורינו רבינו הדין עם מי: תשובה אצטבא היא כמו סופא שקורין בלעז שהוא מקו' מושב כמו אמה גובה מבנין אבנים או לוחות וזה לא יקרא סוכה אלא שאפשר לעשות על זו האצטבא סוכה לחג או לחול ואם כשבנה שמעון האצטבא נגד חלון ראובן לא מיחה בו ראובן כבר החזיק בה שמעון וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ע"ז וכן מי שהיה לו חלון מוחזק' ובא חבירו ובנה כנגד' או מצדדיה בלי הרחקה או סתמה ושתק בעל החלון אינו יכול לחזור ולערער וכו' שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק אלא א"כ מחל ע"כ כ"ש הכא בנ"ד כי זו האצטב' אינו מנהג לעשותה גבוה ואינה מאפיל' לחלון ולא נודע מן השאלה אם היתה רחוקה מן החלון ד' אמות או לאו אבל אפי' היתה תוך ד' אמות מן החלון והיתה גבוה שהיתה מאפיל' לחלון כיון שראה ושתק מחל כמו שכתב הרב ז"ל ואין על אצטבא זו ערעור אפי' שלא היה מתפשר עליה אח"כ: ואם על איצטבא זו עשה שמעון סוכת החג שסכך עליה קומת אדם ועשה לה דפנות תוך ד' אמות מן החלון והאפיל יותר ושתק ראובן מחל ואינו יכול למחות בו שלא ישב בסוכה זו בחג כיון שראה שעשה ולא מיחה אבל אחר החג יוכל למחות שיאמר לא שתקתי אלא על סוכת החג שהיא של מצוה והיא סוכת עראי וניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה וכו' ואם הניח שמעון הסוכה שעל האצטבא עשוייה בדפנותיה כמה ימים לאחר החג כשרוב העיר סתרו את סוכותיה' של חג ושמעון זה לא סתרה אלא שהיה משתמש בה מחל שהיה לו למחות אז לומר לו אם שתקתי לא מחלתי אלא לסוכת החג שהיא עראי ועל מצו' ולא מחלתי שתאפיל לי כל השנה וכפי זה באיצטבא שהיא בנין קבע בין מאבנים בין מלוחות מוסמרות אפי' היא גבוה ותוך ד' אמות מחל כיון שלא מיחה בשעת עשייתם והסוכ' שעל האיצטבא אם לא מיחה כשעשא' תוך השנה או כשעשא' לחג ועבר החג ולא מיחה כמו שכתבתי יש לו לשמעון חזקה והראב"ד ז"ל כתב המאפיל שלושים יום כל זה הוא קודם הפשרה אבל אחר שכתוב בשטר הפשרה על ענין הסוכה של קיימא נתפשרו כו' הוי חזקה וכו' נראה בפי' שמחל על סוכ' כל השנים כיון שכתב של קיימא הוא למעט סוכת החג שהיא דרך עראי ובפרט אם נכתב' הפשרה בימות השנה והיתה אז עשוייה סוכה על האיצטבא פשיט' שהו' על סוכת קבע לכל זמן ולוי שקנה מראובן אינו יכול לערער שאין לו זכות יותר מראובן שמכר לו: המבי"ט: שאלה קכו נשאלתי על מי שמערער על אשתו שהיא נודרת ואינה מקיימת ושמריבה גם כן על עסקי תשמיש עד ששומעים השכנים גם משיאה אותו בדברי רשע גם מקללת אותו בפניו ומקנטת ומביישת אותו והוא ממלכות שנהגו ויש עליהם תקנת רבי' גרשו' שאין אדם יכול לגרש אשתו בעל כרחה והוא נדר בנקיטת חפץ ואסר עליו הנאת, תשמיש' לעולם לקיים מצות גרש לץ וכו' ואם יגרשנה אין לו ספק לשלם כל כתובת' והוא מצטער על כי אינו מקיים מצות פריה ורביה והוא ת"ח שחושש על נפשו מלשקר או להוציא דבה על אשתו ויוצא ובא לב"ד למצו' תרופה למכתו והוא כותב ומראה פנים להתר גירושין אפילו בעל כרחה ולית ספר דמספר לגרמיה ולא אסייא וכו' ואני בא לחפש אם אמצא לו איזה צד התר לקשר שיש לו עם אשתו ובלי תקנת רבינו גרשום מצד הדין יכול אדם לגרש אשתו אפילו הקדיחה תבשילו דהלכתא כוותיה ואפ"ה כתבו המפרשים דאשתו ראשונה אין למהר לשלחה מההיא דכל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות כשמגרשה בעל כרחה אבל אם מצא בה ערות דבר מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ וכו' והיינו מדינא דגמרא בלי תקנה ואינו צריך עדות אלא הוא נאמן כיון שפרע לה כתובתה ואם היא עוברת על דת משה ויהודית יוצאה בלא כתובה אלא שאינו נאמן עד שיבא ראיה או ישבע שהוא כדבריו וכתבו המפרשים אעפ"י שיש עדות שעוברת על דת וכו' אין כופין אותו לגרשה ומכל מקום מצוה עליו שיוציאנה ונראה שמה שכתבו שמצוה עליו שיוציאנה הוא אפי' אין עליה עדים דכיון שהוא יודע שהיא עוברת מצוה עליו לגרשה דלא בעינן עדות אלא לאבדה כתובתה ואין האשה נאסרת לכוף את בעלה שיגרשנ' אלא בראיה ברורה שזנתה א"כ יש ג' חלוקות רשות כמו הקדיח' תבשילו לב"ה ומצוה עוברת על דת וכופין זנות בראיה ברורה. ונראה שלא תיקן רבינו גרשום מ"ה שלא לגרש בעל כרחה אלא דבר של רשות לא כשהוא מצוה לגרש ופכ"ד מאישות הגהה פשוטה מהריו' וששאלת וכו' ודאי זאת האשה עוברת על דת היא אחרי שיש עדים שעברה על החרם ועל השבועה דהוה לה נודרת ואינה מקיימת ואע"ג דבפ' ארוסה בעוברה על דת אם רצה הבעל להוציא' אם יכול הבעל לקיימה ולא אפשיט' ומ"מ פשיטא דמצוה להוציאה כמו שכתב ר"י פ' המדיר ודבר פשוט שבמקום מצוה לא תיקן רבינו גרשום תקנתו לעכב על ידה שלא יעש' מצוה ואדרב' אם אינו מגרש' כשהיא עוברת על דת מיקרי רשע כדאית' בשלהי המגרש ומה שצריכה עוברת על דת התראה ועדים היינו לאבד' כתובתה אבל לגרשה כיון שיודע הוא שעבר' על דת מצוה לגרש' ולא חייל עלי' תקנ' רבי' גרשו' עוד כת' הרמב"ם פכ"ד מי שרא' אשתו שזנת' או שאמ' א' מקרובותיו שהוא וכו' הרי זה חייב להוציאה אלא שהוא חייב ליתן כתובה מפני שאין עדים בדבר ודומיא דהכי בעוברת על דת על פיו אע"פ שחייב ליתן לה כתובתה ואינו חייב לגרשה אפי' היו עדים אפ"ה מצוה קא עביד לגרשה כיון שיודע שעברה על דת אפי' בלא עדים וכשיש מצוה לגרש לא יש תקנת רבינו גרשום כמו שכתב רבינו מאיר ז"ל שבמקום מצוה לא תיקן רבינו גרשו' ז"ל וההגהה הכתובה שם פכ"ד הורה ה"ר יוסף האומר שזנתה אשתו אינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת היא שמא עיניה נתנה באחר הכי נמי הוא שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת רגמ"ה שאינו יכול לגרשה על כרחה נראה דלא פליג ארבינו משה שכתב מי שרא' אשתו שזנתה הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבא עליה וכו' שאם הוא יודע בודאי וראה שזנתה מי יוכל לומר שאינ' אסור' עליו ושחייב להוציא' אלא מה שכתב הרי הוא על מי שאמר שאשתו זנתה אבל לא שראה הוא ולא שום עדות אלא שהוא חושב לפי דעתו באיזו אמתלאה שזנתה ולכן נחוש עליו שמא עיניו נתן באחרת ועל זה הוא שכתב אחר כך ועוד נר' דיש לנדות האוסר אשתו ומגרשה על כרחה דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים וזהו כשאוסרה עליו במחשבה באמתלא בלא עדות שהוא אפשר שאינו כמו שהוא חושב ולא היה לו להאמין שהוא גורם לבטל התקנה וכמו שנראה ממה שכתבו התוספות שלהי נדרים על מי שאמרה טמאה אני לך ואומר הבעל שהוא מאמינה שהיא אסורה עליו דשויא חתיכה דאיסורא ועל זה יש אומרים שמנדין אותו על מה שגרם בהאמנתו לבטל גזרת רבינו גרשום אבל בדבר זנות שראה הוא או אפי' בעוברת על דת שיודע הוא שעברה ואף על פי שאין עדים מצוה לגרשה כאן אין שייך נידוי בעושי מצוה עוד כתב הרשב"א ז"ל תשוב' תקנ"ז על אודות דברי ראובן שראה דברים מראי' באשתו שזנתה אם תיקן בזה רגמ"ה שלא יגרשנה וכתב תשובה איברא כל כי האי גונא ח"ו שלא יתקן הרב ז"ל שלא יגרשנה אדרבה הרב ז"ל מצריך לגרשה כדי שלא יהא רשעה בתוך ביתו דלא גרע מרוכל וכו' ואפי' אם תמצא לומר שהוא מדת חסידות מ"מ ממדת חסידות מוציאה והיאך יתקן הרב ז"ל שלא יתנהג מדת חסידות ועוד מסתברא לי דשמעינן לי' וכו' ע"כ הרי שאפי' שלא ראה דבר מכוער בפי' אלא דברים מראים שאחרים אינם חוששי לגרש עליהם אפ"ה אם זה במדת חסידות חושש לה ורוצה לגרשה רשאי כי לא תיקן הרב ז"ל אלא שלא יגרש בשביל דברים שאין בהם איסור בין איש לאשתו שהקדיח' תבשילו או הכעיסתו ואינה עושה מלאכות שחייבת האשה לעשות לבעלה אבל דבר של איסור שבינו לבינה לא תיקן ואפילו להגהה של מעלה שכת' ה"ר יוסף שחוששין שמא עיני' נתן באחר' ואינה אסורה