מבי"ט חלק ב פג

וידענו כל הטענות והענינים שביניהם שהארכנו כמהימים כשפשרנו אז אותה פשרה וראינו הבתים והפתחים והם עתה ברגע א' פסקו שכיון שלא נטל קנין כ"ר אליה היה לו זכות בכל הדברים הנז' ושמו אותנו טועים בדבר משנה וכפי מה שכתבתי אין כאן לא קרן ולא פירות לו ואפי' היה לה ולו כבר כתבו המפרשים ז"ל בשם ה"ר אפרים ז"ל שלתקנת אושא שהאשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחו' שאם הבעל מודה שברשותו מכרה אינו מוציא דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים עליו דבעל דלא עבדה ערמה ומאי דמכרה היה לדעתו ולהנאתו ואי לא מודה אית ליה מדינא להחרים חרם סתם בכך עכ"ל ואעפ"י שנר' שזהו כשמכרה הקרן ומתה שהוא יורשה ומוציא מיד הלקוחו' הקרן כמו שפירש רש"י ז"ל האשה שמכרה הקרן ומתה וכו' ועל זה כתבו שאם מודה שברשותו מכרה שאינו מוציא הקרן אפ"ה הוא הדין נמי כשמכרה היא הקרן והפירות ובלא מיתה יכול היה הבעל להוציא הפירות מיד הלקוחו' ואם מוד' היא שברשותו מכר' לא הי' יכול להוציאם מיד הלוקח ובנדון דידן הוא ידוע ומפורסם כי ברשותו ורצונו נעשה אותה פשרה אפילו היה לו ולה זכות בחצר ובאותם הדברים כ"ש שלא היה להם שום זכות בהם ואפי' שלא היה יודע שברשותו היה לא היה יכול לערער על מה שעשת' אשתו שהרי הביא במשרים נתיב כ"ג בשם הרשב"א ז"ל דבעל בנכסי אשתו בלא הרשאה כשתובע ממנו פירות שאמרנו שדן על הכל בלא הרשאה הוי דינו כמו שני אחין או כמו שני שותפין שיש להם תביעה אצל אחד דמשתעי דינא בהדי א' מהם ואם ישנה האשה אינה יכולה לבטל מה שטען בעלה אבל היא יכולה לומר אלו הייתי שם הייתי טוענ' בענין אחר וחוזר לדון עמה עכ"ל הרי שכ' שהם כמו שני אחין או שותפין וכמו שכשהוא דן על הכל אגב פירות שלו דן על הקרן שלה ואינה יכולה היא לבטל אם ישנה בעיר הכי נמי אם היא דנה על הקרן ועל הפירות והוא היה בעיר אינו יכול הוא לבטל מה שטענה הוא שהרי כתב שהם כמו אחים או שותפין שכל א' מהאחין והשותפין יכול לטעון ואין חברו שהיה בעיר יכול לבטל טענתו כמו איש ואשתו כל מי שיטעון מהם אין חבירו העומד בעיר יכול לבטל דבריו ועדיפא איהי מיניה שהיא יש לה קרן שהוא העיקר והוא אין לו אלא פירות ואם הוא אגב פירות דן על הקרן כ"ש היא שאגב הקרן שהוא שלה תדון על הפירות ואינו יכול הוא לבטל טענותי' ולחזור ולדון כיון שהיה בעיר וכ"ש שהיה יודע וברשותו נעשה הכל על יד בנו כמו שכתבתי והחזיק טובה אז לנו על הפשרה ונחו שקטו בפשרה זו שלשה שנים ויותר ולא צעק עתה כי אם על ר' יצחק שקנה הבית והיה מעכב עליו לקבץ מעט המים ומלהתעכב בכניסה ויציאה וכשכתבנו לו שהיה לו רשות שמח ומפני שסרב הקונה הלכו לממונים ולא היו צריכים להקים להם דיינים אלא לגזור על זה הקונה שיקיים מה שכתבנו אם היה הוא מסרב היו מבררים דיינים אחרים שיראו מה שכתבנו עתה שעל זה המחלוק' אם היה בדין ולא להשים מחלוקת במה שלא היה ביניהם מחלוקת זה כמה שנים והעני הדעת הלוקח לא חשב שנטל קנין אלא על ענין זה האחרון וגם הדיינים לא חשבו שנטלו קנין לדון ביניהם כי אם על זה הענין האחרון שכך כתבו ונטלנו קנין מהם והעלימו ממנו שכבר עמדו לדין ונתגלגלו הדברים שהראו לנו הפסקי דינים שבידם שנראה להם כיון שלא נטל קנין כ"ר אליה שהיה לו זכות בכל הרי שהדיינים עצמם לא ישבו לדין על הפסק הראשון (ולא על האחרון) אלא על הפסק האחרון ואינו חייב מצד הקנין לקיים מה שפסקו על הא' כי לא נטל קנין על זה אפי' לדעתם כפי לשון פסקם וגם זה יצחק אומר כי הוא ידוע כי הבית לא קנאה כי אם לאביו שצוה לו שיקנה לו בית אח"כ ושיזכה לו בית זה ולא יוכל לעשות לו חובה לפחות זכות הקניה שקנה הבית עם כל החצר שאין חבין לאדם שלא בפניו והקנין שנטל הוא אינו קנין ועתה אני מדבר בתחנה לחכמים יצ"ו שלא יסבבו מחלוקת בינינו ויביטו בלב טוב ושכל טוב כל מה שכתבתי וביראת שמים ויראו כי דין אמת עשינו ואם לא יראה להם יניחו קולר הטעות לדעתם על צוארינו אחר שהתנהגו השני הכתות כל אלו השנים על פסק שלנו ושלום על כל דייני ישראל נאם המבי"ט: שאלה קנד ראובן שטבע במים שאין להם סוף זה שנים ונשכח זכרו ובאים היורשים להחזיק בנכסיו בתורת ירושה והאלמנה תובעת כתובתה נדוניא ותוספת באומרה שכיון שמחזיקים אותו במת לקחת ירושת עזבונו ג"כ היא ראוי שתגבה כתובתה ואם לא תגבה כתובתה גם לא יקחו היורשים כלום והיורשים אומרים שתקח נדוניאתה שהביאה ובפרט מה שהוא בעין ממה שהביא' אבל לא תוס' יורינו מורינו אם הדין עם היורשים לירד לנכסי ראובן ולירש אותם וגם בענין האלמנה אם הדין עמהם שלא לתת לה תוספת. תשובה כחב הרמב"ם פרק שביעי מה' נחלות וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף וכו' אעפ"י שאין משיאין אשתו לכתחלה הרי היורשין נכנסין לנחלה על פיהם וכן וכו' עד ואני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון וכו' היורשים נוחלין על פיה וכתב הרב מ"מ השגת הראב"ד שכתב ויש מי שאומר שהיא אינה נוטלת כתובתה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך עכ"ל והראב"ד שנר' שהבין מדברי הרמב"ם ז"ל ע"פ פשטם שגם האשה גובה כתובתה כיון שלא תלה כניסת היורשים לנחלה אלא מפני שהוא ממון גם הכתובה היא ממון ולזה כתב הוא שגם רבינו יודה ליש מי שאו' שאינ' גובה כתובת' שכ"ז שאינה יכול' לינשא אינ' גובה כתובת' שהוא תנאי ב"ד אבל ניזונת מן הנכסים ע"כ ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל תלה הכניס' מהיורשים לנחלה מפני שהיא ממון והכתובה היא ממון ג"כ כבר יש טעם בכתובה אעפ"י שהיא ממון שלא תגבה מצד תנאי ב"ד כל עוד שאינה יכולה לינשא ועוד כי בממון של ירושה הקלו שיכנסו לנחלה מפני שהוא ממון מורישה ואין כאן שום הפסד כדי שלא יהיו הנכסים נעזבים מבלי בעלים טוב שיכנסו יורשים ממה שיכנסו אחרים אבל להוציא כתובה שאינה נגבית מחיים לא תגבה על הספק אם מת אם לאו וגם שיש מי שסובר שגובה כתובתה המוציא מחברו עליו הראיה וכהרמב"ם ז"ל אנו דנים באלו הגלילו' והרב המגיד מפרש דבריו כתב שמודה רבי' שאינה גובה כתובתה והכי נקטי' ובתשובה אחרת כתבתי כי כשיש יתומים קטני' שאין האשה גובה כתובתה אלא משום חנא אפי' למאן דסבר שאשה שנטבע בעלה במים שאל"ס שתגבה כתובה היכא דאיכא יתומי' קטני' לא תגבה דליכא הכא משום חנא כיון שאין לה רשות לינשא: שאלה קנה בפנינו עדים ח"מ בא כ"ר אליעזר בכ"ר אברהם מתושבי אספהן וכך אמר לנא הוו עלי עדים וקנו ממני בקנין שלם במנא דכשר וכו' וכתבו וחתמו בכל לשון של יפוי כח להיות לראיה ביד אשתי ביביגב בת כ"ר משה איך אני ממנה ומרשה לכ"ר עמרם ולכ"ר יצחק וכ"ר קמל תושבי איספהאן כי בכל עת ובכל שעה שיראו כתב זאת שהיא חתומה מבודאדט וממנצור שיכתבו ויחתמו הנז' כ"ר עמרם וכ"ר יצחק וכר' קמל אחד מהם יכתוב והשנים יחתמו גט כשר מאחד ועד אלף עד שיצא גט כשר תחת ידם ויתנו לאשתי הנז' וכשיגיע בידה הגט תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ואם באולי ח"ו יארע שום תקלה או שום מקרה לאלו שמיניתי והרשיתי בין לאחד בין לכולם חיי לרבנן שבק אני ממנה ומרשה לכל מי שיראה ויודע לכתוב ולקרות מקהלינו ק' אספהיאן יצ"ו שיכתוב א' ושנום חתומים עד שיצא גט כשר מתחת ידם ויתנו הגט לאשתי הנז' כדין וכהלכ' ותהי' מגורשת ממני ומותר' לכל אדם ועל זה אני נשבע לדעת המב"ה ולדעת הנשבעים באמת ולדעת רבים מפורשים שלא לערער ושלא לבטל לא את הגט ולא את המנויים ולא לאחרים בלי ערמה ובלי תחבולה ובלי מודעא עד סוף כל (המודעו' (ובכל עד או עדי' שיעידו כנגד שטר זה אני פוסל אות' לפי שברצון נפשי ובהשלמת דעתי עשיתי זאת ואם ח"ו לא יבא ולא יהיה (אהי') מערער או אפתח פי לדבר שום דבר מעתה ומעכשיו אהיה מוחרה לכל קהילות ישראל ילמדנו רבני עיר קדושה צפת תוב"ב תשובת שאלה זאת תשובה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב על מי שנשתתק והרי דעתו נכונה וכו' שאם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה וכתוב בהגהות ונר' דה"ה לפקח שכשר ע"י כתב דלא גרע מאלם שמועיל לו כך היה אומר ר"י אבל בס"ה והתוספות וכו' הא למדת שאין אדם יכול לשלוח כתב ידו לב"ד שיכתבו גט לאשתו וכן מוכיח בירושלמי וכו' ע"כ והר"ן כתב סוף פרק התקבל דבתוס' כתבו דפקח ששלח כתב ידו ממ"ה לכתוב וליתן גט לאשתו כותבין ומיהו בתוספת' לא משמ' הכי וכו' וא"ה ראוי להחמי' וכתב למעלה על דברי הריטב' אבל דעתי מסכמת לדעתו שכל שהבעל ממנה סופר ועדים שלא בפניהם מהני ולא פסל ר' יוסי אלא באומר אמרו וכו' ולא נפיק מיניה חורבא וכו' ומשמע דה"ה בכותב בכתב פלו' ופלו' וכו' דפשיט דכתיבה ליכא למיחש לחורבא אלא שכתב אח"כ על הכתב וא"ה ראוי להחמיר כמו שכת' למעלה ובעטור כתב שהוא מסתברא דוקא חרש וכו' אבל אלם שנשתתק כותבין ונותנין מתוך הכתב וכ"ש בכת' ידו ע"כ ולרבינו תם שכתב רבינו ירוחם כי מי שנשתתק ושומע די בכתב ידו דוקא בחרש אבל בפקח לא נר' טעמא משום דמשתתק א"א בענין אחר ואקילו ביה משום תקנת עגונות כמו שכתב הרא"ש אבל בפקח שיכול לדבר לא הכשירו ולפי זה בנ"ד במקום רחוק אספיהן שאינו יכול לדבר ולומ' לשום יהודי שיכתבו ויתנו וכו' יודו ר"ת והרא"ש ז"ל וכתב ג"כ הרא"ש דבנשתת' אקילו משום דבתוספ' דממעיט כתב ידו לא קתני פסול דמשמע מדרבנן אע"ג דבירושלמי מסיים בה אינו גט ולענין אשה שעושה שליח לכ"ע יכולה לעשות שלא בפני השליח אפי' שליח קבלה כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ז"ל וסוף פרק המקבל ואפשר לומר על דעת ר"ת והרא"ש דסברי דוקא בחרש יועיל כתב ידו ולא בפקח דהיינו נמי משום דחרש כותב לסופר ולעדים בפניהם שיכתבו ויחתמו והוה ליה כאילו מדבר עמהם אבל פקח שממנה בכתב סופר ועדים שלא בפניהם איכא למיחש דילמא קודם שיכתבו נשתנה דעתו וחזר בו כיון שלא היה כאן אלא כתיבה בעלמא ובכי האי גונא הוא דמפלגי בין כתב יד דנשתתק לפקח וא"כ הכא בנ"ד שקבל עליו בשבועה חמורה שלא לחזור בו ולא יערער וחתומה הכתב בשני עדים יודו רבי' תם והרא"ש בפקח נמי דהוו קר' טעמי תקנת עגונו' משום דא"א בלאו הכי דליכא הכא מי שיכתו' ויחתום וצ"ל לכתוב להם בכתב א"נ דליכא טעמא שמא יחזור כיון שנשבע: ומפני ששאלה זו באת מארץ מרחק נר' שכבר נעשה מעשה על זה שכתבו הגט ונתנוהו אותם שהזכיר בכתב והלך לו למרחקים דא"א שיכתוב גט אחר ונסמוך על גט זה ואולי שמת אח"כ ואם יהיה חשש בגט תשאר זקוקה אם אין לה בנים ויש לה יבם והם מסופקי' אם תחלוץ מספין או