מעשה רקח על הלכות תלמוד תורה ז:ה

יותר עליו המוחרם וכו'. לפי פשט דברי רבינו נראה דדוקא בדברי תורה הוא דאסור אבל במילי דעלמא מותר והקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו למ"ש הנמוק"י פרק הזהב בההוא עובדא דר' אליעזר דס"ל דחרם היה מההכרחיות שכתב שם דבע"י פירשו תוס' דאף שמן הדין מותר ללמוד עמו מכל מקום רבנן פרשי ממנו וא"כ אימא דבר"א נידוי היה ותלמידיו פרשו ממנו בדרך חומרא ותו הקשה הרב נר"ו מההיא דסוף פרק ד' מיתות ששאלוהו הכדור והאמום וכו' וגם הוא שידע שהוא מוחרם שקרע וחלץ איך השיבן אם איתא שהיה מוחרם וצ"ע ע"כ והנה סברא זו של הנמוק"י היא סברת הרמב"ן והרשב"א והרנב"ר ז"ל כמ"ש שם ולכך נראה לענ"ד דאף שנאמר דהרב הנמוק"י ז"ל ס"ל כהך פרושא וכו' מכל מקום נראה דהכרח הרב נמוק"י הוא בהצטרפות שאר ההכרחיות שכתב שם ולפי שסמך אמ"ש אחר זה כתב כן עיין עליו ומההיא דס"פ ד' מיתות לא קשיא שהרי מה שאמרו לו ללמוד תורה באנו אין כוונתם דדוקא הוא אלא מפני שראו שכבד חליו בקשו איזה המצאה לראות אם חזר בו כדי להתיר נדויו ולא רצו לומר לו כן בפירוש וגם הוא בעוצם חכמתו ורוחב תבונתו לא גילה להם ולפי דרכם השיבם עד עכשיו למה לא באתם ועודם מחזיקים בתומתם ולכבודו לא רצו לפרש וסתמו לומר לא היה לנו פנאי ושוב אחר גלגול העניינים רצו לבודקו אם חזר בו במה שהיה חולק עם חז"ל בההיא דתנור ושאלו לו בדברים אחרים של ענין טומאה וטהרה שגם כן היה חולק עם חכמים ואמרו לו באותם הדברים שהיית חולק עם חז"ל מה אתה אומר וזה אינו נקרא דברי תורה לענין איסור שונה ושונים לו דהא כבר ידעו סברתו אלא רצו לבודקו בדרך זה לתכלית כוונתם וכמבואר כל זה בדברי רש"י ז"ל ואף שראו שלא חזר בו מ"מ אחר פטירתו רצו להתיר נידויו ומה גם שיצאת נשמתו בטהרה. ואגב איכא למידק בדברי הרב ז"ל דמשמע דאותו היום עצמו החרימוהו והיכי מצו למעבד הכי הא איתא בפרק אלו מגלחים (מועד קטן דף ט"ז) אמר ר' יהודה וכו' מנדים לאלתר ושונים לאחר שלשים ומחרימים לאחר ששים הרי דהחרם אינו אלא אחר הנידוי וכ"כ רש"י שם דף ט"ו א"כ היכי מצו להחרים ברישא וי"ל דלא נאמר זה אלא בסתם אבל אם נראה לבי"ד שצריך הדבר לכך הכל לפי ראות עיניהם ורשאים להחרים תכף ומיד וכ"כ ריא"ז פ' אלו מגלחים ורבינו דין י"ג: